<h1>המאורות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן. לפיכך אין מוסרין להן חולין לכתחלה ואפילו אחרים עומדין על גבן. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. כתב ה"ר מורי ר' נתן בן ה"ר מאיר, חרש שאמרו שאינו מדבר ואינו שומע, אבל חרש שמדבר או אלם ששומע הרי הן כפקחין לכל דבריהם. הכי איתא בפרק מי שאחזו [גיטין ע"א ע"א] ובמסכת חגיגה [ב' ע"ב]. וקטן שאמרו שלא הגיע לי"ג שנה, פירוש לי"ג שנה ויום אחד. ושוטה שאמרו, בכללו שיכור שנתבלבלה דעתו. כך כתב בעל הלכות גדולות והר"ם פרק רביעי בהלכות שחיטה. שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא. כתב הר"מ פרק ד' [ה"ה] בהלכות שחיטה, נכרי ששחט אע"פ ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפילו היה קטן שחיטתו נבלה, ולוקה על אכילתה מן התורה, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו, מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור. ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו מי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה, כמו גר תושב.
<h2>דף ג.</h2>
ושחיטת כותי כשחיטת נכרי והרי הם כגוים לכל דבריהם, ושחיטתן מותרת בהנאה ואסורה באכילה. [דף י"ג ע"א] אבל שחיטת מין לע"ז אסורה אף בהנאה, פתו פת כותי ויינו יין נסך ספריו ספרי קוסמין פירותיו טבלים ויש אומרים אף בניו ממזרים. וצ"ע אם הלכה כיש אומרים, דאימר אשתו לא מפקרה. אבל דנכרי לא חיישינן שמא מין הוא, דאין רוב אומות מינין. וכן שחיטת קוף וגוי קטן אסורה. כך כתב ה"ר נתן בן ה"ר מאיר. וכן נראה בודאי, דלא קרינן ביה מה שאתה זובח אתה אוכל. וגוי שמסייע את ישראל בשחיטה, ואפילו גוי קטן, שחיטתו אסורה.
וכתב הר"מ [פ"ד משחיטה הט"ו] מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו, אם [היה] מומחה. שאינו מניח [דבר] מותר ואוכל דבר אסור שזו חזקה על ישראל אפילו על הרשעים מהן. אלו הצדוקים והביתוסים ותלמידיהם וכל הטועים אחריהם שאינן מאמינין בתורה שבעל פה שחיטתן אסורה. ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו את שחיטתן והן אינן מאמינין בתורת שחיטה. לפיכך אין נאמנין לומר לא קלקלנו. ע"כ לשונו.
ומשומד אוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים והשותה יין נסך הוי מין. הכי מוכח בפרק בתרא דהוריות [י"א ע"א]. וטעמא דמילתא כיון דאיתפקר כולי האי סתמיה מין הוא. וכתב רבינו מאיר דדוקא דחזינן ליה דאכיל זמנין סגיאין, אבל אי לא אכיל אלא חדא זימנא ותו לא אמרינן דבעי למטעם טעמא דאיסורא, ולא הוי מין. והכי מוכח בגמרא התם. ועוד כתב רבינו מאיר הלוי דשותה יין נסך איכא לפרושי יין שנתנסך לע"ז ודאי, דהוי איסורא דאורייתא. אבל סתם יינן לא הוי אלא איסורא דרבנן, והוי כמשומד לכל מילי דרבנן. ואיכא מאן דאמר דהוי משומד. והרי"ף לא ביאר דינו. וכתב הר"מ [פ"ד משחיטה הי"ד] וזה לשונו, ישראל משומד לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה וצריך ישראל כשר לבדוק הסכין ואחר כך יתננה למשומד זה לשחוט, מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. ואם היה משומד לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא או מין הכופר בתורה ובמשה רבינו, כמו שביארנו בהלכות תשובה, הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה עד כאן, וצ"ע.
ישראל משומד אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו, דכיון דאיכא היתירא ואיסורא לא שביק היתירא ואכיל איסורא. אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט, דמטרח לא טרח. ואם שחט בודק סכינו אחריו, נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. פירוש, אבל לכתחלה לא סמכינן אבדיקה דלאחר שחיטה, אע"פ שרגילין בעלמא לבדוק אחר שחיטה, דשמא יסמוך על בדיקת המשומד השוחט, או שמא יאבד הסכין ויכשיר הבהמה כמו שמכשירין בהמה אחרת אם יאבד הסכין אחר שחיטה בלא בדיקת הסכין שסומכין על הבדיקה הראשונה. וכן נמי אמרינן בחמצן של עוברי עבירה, אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין, דלא שבקי היתירא ואכלי איסורא, ומסתמא החליפוה בשל נכרי, וקיימא לן [פסחים כ"ח ע"א] דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה. ודוקא במשומד אוכל נבלה לתיאבון, אבל להכעיס אע"פ שבדק סכין ונתן לו אסור לאכול משחיטתו אלא אם כן עומד על גביו. ואיכא מאן דאמר דמשומד אוכל נבלות להכעיס כיון דמורידין אותו, ואיכא נמי מאן דאמר בפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ו ע"ב] ובפרק בתרא דהוריות [י"א ע"א] דמין הוי, לא סגי בישראל עומד על גביו, ולא עדיף מנכרי, דהא גבי אבידה לא קרינן ביה לכל אבידת אחיך, ולא חיישינן ביה ליכין וצדיק ילבש דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא [ב"ק קי"ט ע"א] ואפילו למאן דאמר דלאו מין הוא. וכתב הר"מ בפרק ד' [ה"י] בהלכות רוצח ושמירת נפש בספר נזיקין דמשומד לדבר אחד להכעיס מין הוא. וכן נראה דעת רמ"ל [—רבינו מאיר לוי]. [לכן] אין להקל לאכול משחיטתו. ואם הוא משומד לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא משומד לכל התורה כולה. אבל משומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה כולה, ואע"פ שלא בדק סכין ונתן לו מותר לאכול משחיטתו. [אי ספיקא] הוי [ד]לא [חזינן ליה] דלהכעיס הוא כגון דשביק היתירא ואכיל איסורא. אבל אי ידעינן ביה בודאי דשביק היתירא [ואכיל] איסורא משומד להכעיס הוא, ודינו כמין לפי דעת מקצת הפוסקים, כדכתבינן לעיל. והר"מ ובעל הלכות כתבו דכל משומד לדבר אחד ואפילו לתיאבון צריך לבדוק הסכין ולתת לו. וכתב ה"ר מורי ר' נתן בהלכות שחיטה שחבר, שצריך כמו כן לבדוק הסימנין אחריו.
<h2>דף ח.</h2>
לבן סכין ושחט בה, אע"ג דחידודה קודם לליבונה אסורה, דהא איכא צדדין. ולא אמרינן בית השחיטה מרוח רווח, דהא קיימא לן [י"ז ע"ב] שהסכין צריך בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, אלמא לא אמרינן בית השחיטה מרוח רווח. ובספרי הר"מ [פ"א משחיטה הכ"ב] יש גרסות שחיטתו כשרה, דסבירא ליה בית השחיטה מרוח רווח. ואפשר לומר דבפגימה צריך לבדקה לכתחלה אצדדין, דאפשר שהפגימה תנקוב הסימן, שמתפשטת אילך ואילך ולא דמי לליבון.
סכין של ע"ז מותר לשחוט בה דמקלקל הוא. והבשר מותר באכילה, משום דגבי ע"ז בעינן תיקון גמור שלא יהא בה קלקול, מה שאין כן לגבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ובתיקון כל דהו מלאכת מחשבת הוא דבתר מחשבת אדם אזלינן ומיחייב. והיינו דאמרינן בפסח שני [פסחים ע"ג ע"א] השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז תיקן להוציאו מידי אבר מן החי. כך כתב רבינו בשם ה"ר משה אביו. ואסור לחתוך בה בשר, דמתקן הוא. ופעמים שהשוחט אסור, במסוכנת. מחתך מותר, באטמי דקיימן לקורבנא. ואע"ג דלית ביה שמנינות אסור משום איסורא דע"ז, כגון סכין חדשה של ע"ז. והוא דפסק בה מידי, דאי לא פסק הא קיימא לן דמשמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו. עד כאן.
<h2>דף ח:</h2>
השוחט בסכין של גוים מדיח. ואם עבר ושחט והוא בן יומא איכא מאן דאמר שצריך לקלוף. והרב מורי ר' נתן כתב דבהדחה סגי, דבית השחיטה צונן. וכל שכן בסתם סכין של גוים. וכל צונן בצונן צריך הדחה מקום מגעו. עד כאן. סכין ששחט בה טריפה מדיחה אפילו בצונן. ואי איכא בלתא דפרסא לא צריך אלא מכפרא בההיא בליתא ואינה צריכה הדחה, דקיימא לן בית השחיטה צונן. אבל צנון שחתכו בסכין [של בשר] אסור לאכלו בכותח. וטעמא משום דאגב חורפיה בלע, כדאיתא בפרק כל הבשר [קי"א ע"א]. אבל קישות גריד ליה לבי פסקי. והוא הדין דסגי ליה בהדחה, אלא משום דממאיס בהדחה עדיף טפי דלהוי גריד ליה לבי פסקי. ואם בא להכשיר סכין של גוים ולחתוך בו חם, מגעילו בחמין, ולחתוך בו צונן נועצו עשר פעמים בקרקע ובסכין שאין בו גומות, כדאיתא בפרק בתרא דע"ז [ע"ה ע"א]. אבל סכין טרפה שלא היה תשמישו בחמין ולא היה תשמישו באיסור תדיר סגי ליה בהדחה בצונן או בבליתא דפרסא. ומה שחששו בסכין טריפה משום שמנינות, ולא חששו משום דם מדלא אמר סכין כשירה, משום דמיירי שרוצה לשחוט בהמה אחרת ואיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי דמא. אבל שמנינות בלעי, ומוכחינן האי מילתא מפרק כל הבשר [קי"ב ע"ב] דמשמע התם דאע"ג דטריד לפלוט דם בלע ציר. ועוד יש לפרש בסכין טריפה, דמיירי שרוצה לחתוך בו דבר חם, וחששו משום שמנינות, ולא חששו משום דם מפני שהסכין קשה ואין הדם נבלע בו דרך שחיטה, אבל שמנינות נבלע ברך ובקשה, וכן פירש רש"י [כאן. אבל] פרק כל הבשר גבי סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, כתב רש"י מפני הדם שבלע בשעת שחיטה, עד כאן. וצריך עיון לפי מה שכתבנו לעיל דבית השחיטה צונן. והרב בעל המאור כתב משום דם ליכא, שסוף הבשר שיוציאנו מידי דם במליחה. ואע"ג דבפרק כל הבשר משמע שאין דם הבלוע מעלמא יוצא על ידי מליחה, מימרא דדגים ועופות, איכא למימר דשאני התם שכבר יצא דמו, ולפיכך אינו יוצא על ידי מליחה אחרת דם דאתי ליה מעלמא. אבל הכא שעדיין לא יצא דמו אפשר על ידי מליחה נפק דמא דאתי ליה מעלמא, השלמה. וטמא מליח וטהור טפל דאסור [קי"ג ע"א], התם משום ציר הוא דאסור, דציר הבלוע אינו יוצא על ידי מליחה. והר"מ כתב [פ"ו מהלכ' מאכ"א ה"כ], סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח עד שיתלבן הסכין או ישחיזנה במשחזת או ינעצנה בקרקע קשה עשר פעמים. ואם חתך בה רותח מותר. ותימה הוא, דבהדחה בעלמא סגי כיון דקיימא לן בית השחיטה צונן. והרב בעל ספר התרומה [סימן ע'] כתב, סכין ששחט בה טריפה אין צריך לכתחלה הסכין רק הדחה בצונן או למכפריה בבליתא, ואחר כך ישחוט עוד בה או יחתוך בה רותח. והא דאמרינן בשלהי ע"ז [ע"ו ע"ב] שצריך נעיצה עשר פעמים בקרקע אפילו לחתוך בה צונן, הכא מיירי מיד ששחט בה שעדיין מה שעל הסכין לח הוא וסגי בהדחה, והתם חתך איסור הרבה פעמים ויבש על הסכין לכך צריך נעיצה בקרקע או צריך לשפשף באבן דק או בפחם. ורבינו יעקב פירש דהתם מיירי שחתך רותח בסכין ונדבק יותר בסכין מבחוץ, לכך צריך נעיצה בקרקע אפילו לחתוך בה צונן. והכא לא נדבק רק מעט, דבית השחיטה צונן, לכך סגי בהדחה. ובסכין של גוים לא סגי בהדחה אלא בנעיצת עשר פעמים בקרקע אפילו לחתוך צונן, עד כאן. ולפי מה שכתבנו לעיל סגי נמי בשפשוף אבן דק או בפחם לצונן, דכנעיצת קרקע הוא, עד כאן. ונראה דהוא הדין בשפשוף עפר או אפר יפה דסגי, ועדיף משפשוף באבן דק ופחם. עוד שם [ספר התרומה סימן ע"א], וכן לענין חתיכת גבינה בסכין של בשר וחתיכת בשר בסכין חולבת. ואם יש בסכין גומות, שאינו חלק, ישפשפנו באבן דק או בפחם שיכנס בגומות, וסגי לחתיכת צונן. אבל לא לרותח עד שיגעילנו. אבל ליבון לא צריך, כיון דהיתירא בלע. אבל סכין של גוים, דאיסורא בלע, צריך ליבון. ודוקא בסכינין גדולים שדרכן להשתמש בהן על ידי האור, אבל סכינין קטנים, דלאו אורחייהו בהכי סגי בהגעלה. והכי איתא בירושלמי [ע"ז פ"ה הט"ו]. עד כאן.
הטבח צריך שיהיו לו שלשה סכינין א' ששוחט בה, ואחד שמחתך בו בשר, ואחד שמחתך בו חלבים. וכי תימא נתקן ליה חדא וליחתך בה בשר ואחר כך לחתוך חלבים, גזירה שמא יחתוך חלבים ואחר כך בשר. השוחט צריך שיהיו לו שני כלים של מים, אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים. וכי תימא נתקין ליה חדא ונדיח בה בשר ואחר כך חלבים, גזירה שמא ידיח חלבים ואחר כך בשר. לא לסחיף איניש כפלי עילוי בשרא, דדאיב תרבא ובלע בשרא. וכי תימא כי תרישי נמי דאיב תרבא ובלע בשרא, קרמא מפסיק מתתאי, ואע"ג דמעילאי נמי איכא קרמא, איכא וקליש, ואיידא דממשמשא ביה ידא דטבחא מפתת.
<h2>דף ט.</h2>
תלמיד חכם צריך שילמוד כתב שחיטה ומילה, ואף קשר של תפלין וברכת חתנים וציצית. פירוש שיאמן ידיו לכל אלה.
כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור. ואע"פ ששחט שנים ושלשה פעמים ושחט שפיר לא אמרינן הא אתחזק, דכיון דלא גמיר זמנין דשהי ודריס ולא ידע. הטבח צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה, לא בדק נבלה ומטמאה במשא, מאי טעמא, בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה. כלומר כל זמן שהיא בחיים אסורה משום אבר מן החי, ואינה ניתרת אלא בשחיטה כשרה בסכין שאין בה פגם. הילכך אם לא נתברר שנשחטה שחיטה כשרה הרי היא בחזקת איסור, כ"פ הרי"ף. ויש מפרשים בחזקת איסור שאינו זבוח, דכתיב [דברים י"ב] וזבחת ואכלת, זבוח אכול, שאינו זבוח לא תאכל. מפי מורי ה"ר נתן, שאמר בשם רב צרפתי. וזה עיקר.
ואם נתברר לך שנשחטה שחיטה כשרה כראוי הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה, ואפילו בא זאב ונטל בני מעיה והחזירם כשהן מנוקבין לא חיישינן שמא במקום הנקב נקב אלא הרי היא בחזקת היתר ואין מטרפין לה בזה הנקב. והוא הדין לריאה, אם בא גוי ונטלה, לא חיישינן שמא היתה בה סירכא. וכ"כ הר"ם [פי"א משחיטה הי"ג]. והני מילי באסורא, אבל בסכנתא כגון שראה צפור מנקר בתאנה ועכבר מנקר באבטיח חיישינן שמא במקום נקב נקב ואסור משום סכנת נפשות מארס נחש וכיוצא בו.
<h2>דף י.</h2>
השוחט בסכין ונמצאת פגומה שחיטתו פסולה, חיישינן שמא בעור נפגמה. ואפילו בעוף שהעור שלו רך. וכן פירש רש"י. ואפילו נגע ודאי בעצם דמפרקת. והילכך צריכין בדיקה בין כל חדא וחדא, דאי לא בדק בין כל חדא כל מאי דשחט בה אסור ואפילו קמייתא דאימר בעור דקמייתא נפגמה. אבל אם שבר מעצם דמפרקת קצת כשירה, אימר בעצם נפגמה. כך נוהגים בעיר הזאת נרבונא. ויש מחמירין ואומרים דלא מקרי שבר אלא כששבר בכח. וכן נראה שהיא דעת ה"ר שלמה. ומכל מקום ראיתי חכמי העיר הזאת מתירין, כמו שכתבתי, ואפילו בעצם דמפרקת של עוף. ואין להרהר אחריהם. ואם נאבד הסכין קודם בדיקה לאחר שחיטה כשירה, דלא גרע משיבר. אבל כשלא נאבד הסכין נהגו עכשיו לבדקו אחר שחיטה. וחומרא יתירתא היא. ומכל מקום אין לזוז מן המנהג.
<h2>דף יב.</h2>
הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין, בבית מותרין באכילה, באשפה שבשוק אסורין באכילה. ואפילו באשפה שבבית נמי אסור, וכן כתב הר"מ [פ"ד ה"ח]. ואיכא דאמרי כשירה. והיכא דראה אחד ששחט ואזל ליה לעלמא ולא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר וחזינן לסימנין דשחיטי שפיר, אותה שחיטה מותרת, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. דתניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט. ואע"ג דבדאורייתא לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו כדאיתא בעירובין [ל"א ע"א], טעמא דהאי מילתא דאי נמי איניש אחרינא שמע ושחט כשירה דקיימא לן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ולאו דוקא אזל ליה לעלמא, אלא אפילו איתיה קמן אינו צריך בדיקה, כך כתוב בהשלמה. והגאונים חולקים על זה. והמנהג כפסק רבינו בהשלמה. והא דאמרינן [ט' ע"א] בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, התם כגון דאיתילידא בסכין ריעותא. אבל הכא כיון דקיימא לן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, כמאן דאיתידע במה נשחטה דמי. זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה כשירה. ודוקא זרקה הוא, אבל נפלה ושחטה פסולה ואע"פ ששחט כדרכה, דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, דבעינן שחיטה מכח אדם.
<h2>דף יג:</h2>
השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשירה. ודוקא דיעבד, אבל לכתחלה לא ישחוט. ואי אבוקה כנגדו שוחט בלילה לכתחלה. וכן כל דבר שמוציא אורה יפה בכלל אבוקה הוא, דתניא לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה, ואוקימנא לה בשאבוקה כנגדו. ונראה דמותר לשחוט לאור הלבנה אפילו לכתחלה, כדין אבוקה כנגדו דמותר לשחוט לכתחלה, דודאי איכא למימר דטפי עדיף משוחט בלילה באפילה דשחיטתו כשירה. והילכך לאור הלבנה שאורה רב מותר לכתחלה.
<h2>דף יד.</h2>
השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה. המבשל בשבת בשוגג יאכל, פירוש ואפילו הוא עצמו ואפילו בשבת. במזיד לא יאכל, פירוש לא הוא ולא אחרים בשבת, אבל למוצאי שבת בכדי שיעשו יאכל אף המבשל. הכי הוה מורה להו רב לתלמידיה. אבל כי דריש בפירקא דריש דבשוגג לא יאכל לא הוא ולא אחרים בשבת, אבל למוצאי שבת בכדי שיעשו יאכל אף המבשל. במזיד לא יאכל עולמית, הוא. אבל אחרים בכדי שיעשו במוצאי שבת מותרין. איכא מאן דפסק כרב וכדמורה להו לתלמידיה. והרי"ף פסק כדדריש בפירקא.
<h2>דף טו:</h2>
המבשל לחולה בשבת אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו. השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, פירוש ובמליחה. והר"ז מתיר אפילו בלא מליחה, ובמקום אחר יתבאר דין זה. דכיון דלא אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט. ודוקא בשהיה לו חולה מבעוד יום, אבל אם לא היה לו חולה מבעוד יום אסור משום מוקצה מחמת איסור. ואפילו למאן דשרי במבשל בשוגג לעיל [י"ד ע"ב], התם הוא דראוי לכוס אבל בשוחט אסר. והרב מורי ר' נתן בן ה"ר מאיר כתב בהלכות שחיטה שחיבר, דאפילו לא היה לו חולה מבעוד יום מותר, שאין בשחיטה דין איסור מוקצה, אלא דקא עביד איסורא. עד כאן לשונו. ואם קצץ דלעת לחולה אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו, כדין מבשל.
השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשירה. ודוקא דיעבד, אבל לכתחלה לא דילמא אתי למיעבד באידך גיסא דמגל. פירוש מגל יד צדו אחד סכין וצדו אחד מגל ושחט בצדו של סכין. ובצור ובקנה נמי לכתחלה לא, בתלוש ולבסוף חיברו, אבל מחובר מעיקרו אפילו דיעבד שחיטתו פסולה. ובתלוש שוחטין בהן לכתחלה, ובין בזכוכית ובין בקרומית של קנה, ומאי ניהו סימוניא דאגמא.
נעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה. והוא שהסכין למעלה וצואר בהמה מלמטה. אבל סכין למטה וצואר הבהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס, וכתב מורי ר' נתן בן הרב ר' מאיר דאפילו אמר לא דרסתי אסורה. והני מילי במחוברת, אבל בתלושה אפילו סכין למטה וצואר בהמה למעלה כשירה. ובעופא דקליל אפילו מחוברת כשירה, והרב מורי ר' נתן בן הרב ר' מאיר כתב דמותר לשחוט לכתחלה ואפילו בגדיים וטלאים דקלילי דדינן כעוף.
<h2>דף טז.</h2>
השוחט במוכני שחיטתו כשירה. והני מילי בסדנא דפחרי, אבל בסדנא דמיא בכח ראשון שחיטתו כשירה בכח שני פסולה.
תלוש ולבסוף חיברו לענין ע"ז הוי תלוש, דקיימא לן המשתחוה לבית אסרו. לענין שחיטה בעיא ולא איפשיט, והוא כשבטלו ואין עתיד לפנותו. אבל אם לא בטלו, לכתחלה אסור ודיעבד שרי. ולא איפשיט, ולחומרא עבדינן ושחיטתו פסולה כשבטלו, כך פסק בהשלמה. ונראה לי דהא ספיקא דרבנן ולקולא. וצריך עיון דעת רבינו.
<h2>דף יז:</h2>
היכי דמי אוגרת והיכי דמי מסוכסכת, אוגרת משתי רוחות מסוכסכת מרוח אחת. ופגימת הסכין כדי שתחגור בה צפורן. והר"מ השמיט זה. שלש מדות בסכין, אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה, מסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה בשהוליך ולא הביא אבל אם הוליך והביא שחיטתו פסולה, עולה ויורד מותר לשחוט בו לכתחלה. וסכינא חריפא דדמיא לסאסא כשירה. וצריכה בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא. ואי בדק לה במיא או בשמשא שחיטתו כשירה. וכן נמי אי בדק לה אבישרא, דבשרא אכלה ובשרא בדיק לה.
סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה, שאין בה אלא פגימה אחת. אוגרת פסולה מסוכסכת כשירה, פירש בהשלמה ואפילו מסוכסכת ואפילו קיימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא. ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה. ואפילו קיימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא. מסוכסכת כשירה, ודוקא בדקאי ארישא דסכינא והוליך ולא הביא. והוא הדין בסופא דסכינא והביא ולא הוליך. והר"מ [פ"א מהלכ' שחיטה הט"ו] וגם הרי"ף לא הפרישו בין קאי ארישא דסכינא בין קאי באמצע, וצ"ע. וכי אמרינן אוגרת פסולה, דוקא היכא ששחט בפגימה או שנסתפק לו אם שחט בה, אבל אם היתה סכין ארוכה והשוחט אומר ברי לי שלא נגעתי בפגימה על הצואר שחיטתו כשירה דיעבד, אבל לכתחלה לא ישחוט דלא עדיף מצדו אחד סכין וצדו אחד מגל דלא ישחוט לכתחלה גזירה דילמא אתי למיעבד באידך גיסא. אבל אם כרך על הפגימה חוט או סמרטוט שוחט בה אפילו לכתחלה. כך קבלתי ממורי ה"ר נתן וכן ראיתי שעשה מעשה, וכתב אי לאו דמיסתפינא הוה אמינא שמותר אפילו בלא כריכת דבר דטפי איכא למגזר אטו אידך גיסא מאותה גיסא עצמה, והכי תניא בתוספתא [פ"א ה"ג] סכין שיש בה פגימות הרבה אם יש בין פגימה לפגימה כמלא צואר חוץ לצואר מותר לשחוט בה, אלא שאני נוהג בה איסור ואפילו על ידי כריכת סמרטוט אין אני נוהג אלא במקום הדחק, עד כאן לשונו.
<h2>דף יח.</h2>
האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם למבדקיה משמתינן ליה, פירוש ואפילו נמצאת סכינו יפה, משום כבודו של חכם. ועכשיו בדורות אלו ושלפנינו לא נהוג על זה אלא כששוחטין לפני החכם, שהשוחט מראה לו סכינו והוא מרשהו. אבל שלא בפניו אע"פ שהחכם בעיר לא נהגו ללכת לפניו להראות לו. וכבר מחלו כבודם על זה החכמים שלפנינו והנהיגו זה. והרב שמחל על כבודו כבודו מחול [קדושין ל"ב ע"א]. ואם הראהו לחכם פעם אחת יכול לשחוט כמה פעמים ואין צריך להראותו לחכם עד שיפגם, כך כתב הרב מורי ר' נתן בן הרב ר' מאיר, והוא שלא יחתוך בה דבר אחר. ואי לא נמצאת סכינו יפה מעברינן ליה ומכריזינן אבישריה דטריפה הוא. והשמיט הרי"ף דבגמרא אסיק דממסמסין ליה לבשריה בפרתא, דאפילו לגוים לא מזדבן, גם הר"מ וההשלמה השמיטו זה, וצריך עיון.
שן מחוברת וצפורן מחוברת שחיטתו פסולה. אבל תלושה מותר לשחוט בה לכתחלה. ודוקא בחדא, אבל בתרתי שחיטתו פסולה. [והר"מ [פ"א מהלכ' שחיטה הכ"א] כתב דשן] הקבועה בלחי שוחט בה לכתחלה, ואע"פ שהיא קבועה בו. ונראה מדבריו דלא איקריא מחוברת כיון שהלחי תלוש מן הבהמה.
השוחט במגל קציר כדרך הולכתה אסורה באכילה וטהורה מידי נבילה. השוחט משפוי כובע ולמטה כשירה. והיינו שייר בחטי. והם בסוף הקנה מלמעלה מטבעת גדולה, פירוש שני גרעינין כמין חטין יש בראש הקנה למעלה מטבעת גדולה, וכל זמן ששייר בחטי מלמעלה, כלומר שלא שיירם כולם מלמטה אלא שחט בתוכן ופסקן ונשאר מהם מקצת מלמעלה ומקצת מלמטה כשירה. הגרים שליש ושחט שני שליש, וכן שחט שני שליש והגרים שליש שחיטתו כשירה. שחט שליש והגרים שליש וחזר ושחט שליש האחרון כשירה. כך כתב הר"מ פרק שלישי (הרלות) [מהלכות] שחיטה [הי"ב]. ובהשלמה פסק לחומרא. ונראה לי דחומרא יתירתא היא כיון דרובא בשחיטה היא, דלא גרע מהשוחט בשנים ושלשה מקומות אפילו בסימן אחד מעט כאן ומעט כאן דמצטרף לרוב וכשר, כדאמרינן בפרק השוחט [ל' ע"ב]. וכן נראה מסוגיית הגמרא, הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש טריפה דהא לא שחט בסימנין אלא שליש. וחיותא נמי לא נפקא בשחיטה דהא ליכא חיותא בהגרמה דמחתך בבשר הוא. ונראה לומר... אלא בקנה... שהגרים תרבץ... שהרי... וכבר ב[יארתי]. שחט במקום נקב או שחט ופגע בו נקב כשירה. שחט גוי חצי קנה וגמר ישראל שחיטתו כשירה. שחט ישראל חצי קנה וגמר גוי שחיטתו פסולה.
<h2>דף יט:</h2>
השוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה, המולק מן הצדדין מליקתו פסולה. השוחט מן העורף שחיטתו פסולה, פירוש התחיל לשחוט מן העורף ובא לסימנין אבל אם החזיר את הסימנין אחורי העורף ושחט שחיטתו כשירה. המולק מן העורף מליקתו כשירה, שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה. אין עיקור סימנין לעוף במליקה, אבל בשחיטה יש עיקור. נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה. וכן נמי מטמא באהל. ואם תאמר מעשה דעלי דמפרקת בלא רוב בשר הוה, זקנה שאני דכתיב ויהי כהזכירו את ארון וכו'. קרעו כדג מטמא באהל, ומגבו. עשאה גיסטרא נבלה. נטלה ירך וחלל שלה נבלה. היכי דמי חלל שלה, כל שרבוצה ונמצאת חסרה.
<h2>דף כד:</h2>
נתמלא זקנו ראוי לעשותו שליח צבור לירד לפני התיבה ולישא את כפיו.
<h2>דף כה:</h2>
התמד עד שלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה. משהחמיץ נקח בכסף מעשר ואין פוסל את המקוה. והא דאמרינן בפרק המוכר פירות [ב"ב צ"ו ע"ב] רמא תלתא ואתו תלתא מיא בעלמא הוא, בשלא החמיץ מיירי. ולא מצינן למימר דהתם בתמדים של יין והכא בתמדים של חרצנים, דהא בריש פרק אלו עוברין [פסחים מ"ב ע"ב] משמע דשמרים של יין [מעו]לים משל חרצנים, השלמה. ובפרק ערבי פסחים [ק"ז ע"א] פסק הרי"ף דשמרים אע"פ שיש בהן טעם יין לא מברכינן עלייהו בורא פרי הגפן, דקיוהא בעלמא הוא. והילכך נראה דתמד אע"פ שהחמיץ שנקח בכסף מעשר, כיון דרמא תלתא ולא אתו ארבעי לא מברכין עליה בורא פרי הגפן. מיהו כיון שהחמיץ נפקא ליה מתורת מיא, ודיניה כפירא וכשיכרא, ונקח בכסף מעשר, ולא שנא משמרי יין ולא שנא משמרי חרצנים. ולא מצינן למימר דבשביל שהחמיצה מברכינן עליה בורא פרי הגפן, דהשתא יין עצמו כשהחמיץ לא מברכינן עליה אלא שהכל [ברכות מ' ע"ב], תמדים לא כל שכן. וכן נראה ממה שפסק הר"מ בספר אהבה בפרק ח' בהלכות ברכות [ה"ט] ובספר זרעים [ה' מע"ש פ"ז ה"ו]. ואין לפקפק בזה. אך ה"ר יצחק בן הרב ר' אבא מרי כתב בספר עשרת הדברות שחיבר, דכי בעינן רמא תלתא ואתו ארבעה, דוקא בדחמרא, אבל בדפורצני כגון התמד שהחמיץ, מקדשין ומברכין עליו בורא פרי הגפן, דחמר מדינה הוא, וצ"ע ע"כ. ואפשר לומר לסברתו שהתמד אע"פ שהחמיץ אין כח חימוצו קשה כמו היין, וראוי לשתיה. ולכך אין מברכין עליו שהכל, כמו שמברכין ביין שהחמיץ שאין ראוי לשתותו כדרך שתיית יין. ורבינו יוסף מלוניל... כל שמרי יין של... אין אייגדש בלעז... וטעמא דיין הוי... בתמד של חרצנים... הלה חזותא וטעמא [מברכינן] עליה בורא פרי [הגפן]. ומה שכתב הרי"ף דאי [רמא תלתא] ולא אתו ארבעה [מברכינן] עליה שהכל... לפי שאין להם... דאית בהו... קיוהא בעלמא... דאית [ביה מראה יין]... איכא למימר [עליה] בורא פרי הגפן. [וכן מוכח] בגמרא דזבחים [פרק התע]רובת [ע"ט ע"א].
<h2>דף כז.</h2>
השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשירה. ורובו של אחד כמוהו. ודוקא בדיעבד, אבל לכתחלה מיבעי ליה למשחט כולהו סימנין אפילו בעוף, ואפילו הורידין כדמפרשינן לקמן [כ"ח ע"ב]. ולפי הנראה מהרי"ף סגי בסימן אחד בעוף אפילו לכתחלה. מיהו צריך נקיבת הורידין כדאיתא לקמן. וכל שכן מן הסימן השני שצריך לחתכו כשהוא חם. ולפי מה שפירש רש"י גבי שהייה וחלדה במיעוט סימן בתרא [ל' ע"ב], אין לו לחתוך הסימן השני בפסול שחיטה. הילכך טפי עדיף לכתחלה שישחוט את שניהם עם הורידין. מחצה על מחצה אינו כרוב ושחיטתו פסולה. ולענין טרפות, אם היה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו וגמרו שחיטתו כשירה. כתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנין אי אפשר שכבר הוקש לדגים, לפטרו בולא כלום אי אפשר שהרי הוקש לבהמה. הא כיצד הכשרו בסימן אחד.
וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. וכתב רבינו אפרים דרוב הנראה לעינים בעינן. אף מרי"ף והר"מ [פ"א מהלכ' שחיטה ה"י] וההשלמה נראה דלא בעינן אלא רוב ותו לא. וכן נראה דעת הרב בעל התרומה [סימן א']. ואחד בעוף דקא אמרינן, או ושט או קנה. וחיה דינה כבהמה לענין שחיטת שני סימנין. אבל דגים וחגבים אינם צריכים שחיטה, אלא אסיפתן היא המתרת אותן. ועיקר דברים אלו הלכה למשה מסיני הם. ויש למקצתן סמך בדברי רבותינו מן המקראות, כגון אלו שהזכרנו, וכגון מקראות אחרים דכתיב [במדבר י"א] הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, הא למדת שדגים באסיפה בעלמא הם מותרים. והר"מ [פ"א ה"ג] כתב בחגבים מקרא זה [ישעי' ל"ג] אוסף החסיל וכו'. ואפשר שמצאו במדרש. וכל זה אסמכתא, אבל עיקרם הלכה למשה מסיני. ונוכל לומר כי מפשטי המקראות נראה דחגבים לאו בני שחיטה ושפיכת דם הם, שהכתוב לא הצריך שחיטה אלא לבהמה חיה ועוף, מדכתיב גבי בהמה [דברים י"ב] וזבחת מבקרך ומצאנך, וחיה בכלל בהמה, כדאמרינן בפרק בהמה המקשה [ע"א ע"א] דכתיב [דברים י"ד] זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים וכתיב איל וצבי ויחמור. ועוף נמי בעי שחיטה, מדכתיב [ויקרא י"ז] כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר. הרי שהצריך שפיכת דם לעוף כדרך שפיכת דם חיה, וחיה הרי היא בזביחה כבהמה, ואמרינן בפרק השוחט זאת תורת הבהמה והעוף לכל נפש החיה הרומשת במים ולכל השרץ השורץ וגו', הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנין אי אפשר שהרי הוקש לדגים. לפוטרו בולא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, הא למדת שהכשרו בסימן אחד. וחגבים רמיזי הכא בתר דגים, ללמדך שדינם כדגים. והילכך דגים, דלא כתיב בהו לא שחיטה ולא שפיכת דם, לא צריכי מידי אלא אסיפתן היא המכשרת אותן. וכי תימא ניליף להו דצריכי שחיטה ושפיכות דם מבהמה ועוף. לא מצית אמרת, דכתיב הצאן ובקר ישחט להם וכו'. משמע דאסיפה דדגים היא במקום שחיטה דאחרים. והוא הדין נמי לחגבים, דכיון דלא כתיב בהו לא זביחה ולא שפיכת דם אסיפתן מכשרת אותן. וכי תימא ליהוו בכלל עוף, כיון שיש להם כנפים כעוף. הא לא מצינו למימר, דבקרא שרץ העוף מיקרו, עוף סתמא לא מיקרו. דגבי עופות דכתיב [ויקרא י"א] אלה תשקצו מן העוף, וכתיב [דברים י"ד] כל עוף טהור תאכלו. וגבי חגבים כתיב [ויקרא י"א] אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע וגו'.
<h2>דף כח.</h2>
שחט את הושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשירה. נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט פסולה. שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה, ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או אחר שחיטה נשמטה, זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. שמוטה ושחוטה, אי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה. פירוש הגרגרת עצמה מצאה שמוטה ושחוטה. והוא שלא תפס בסימנין, אבל תפס בסימנין ושחט טריפה, אפשר לשמוטה שתשחט. בא מעשה בעיר הזאת מתרנגול שחוט ושמוט הקנה. ושאלו לשוחט אם תפס בסימנין, ואמר שלא תפס בסימנין אלא העור משך. ואמרנו בכאן יש ספק ספיקא ולקולא, ספק אם העור הוי כאילו תופס בסימנין אם לאו, ואם תמצא לומר כאילו תפס בסימנין הוי, אימר אחר שחיטה נשמטה. וראינו כתוב בשם הרב מורי ר' נתן בן הרב ר' מאיר להיתר. ובהר עשו מעשה כמו כן בשביל הטעם שכתבנו. וכן כתב הר"מ [פ"ג הי"ז] תפיסת הסימנין בידו. גרסינן בפרק מפנין [שבת קכ"ח ע"ב] האי מאן דשחיט תרנגולא לכבשינהו לכרעיה בארעא אי נמי נידלינהו דילמא מהדק להו לטופריה ועקר להו לסימנין. ומצאתי כתוב שרוב העיקור מצוי בעוף ובעז ובאיל שאין לו קרנים, ובגרגרת יותר מושט. ואינו מן הגמרא.
בר אווזא דנפק ואתא כי ממסמיס קועיה דמא נבדקיה לקנה ונשחטיה והדר נפכיה לושט ונבדקיה, אבל לא לשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב שחיט ולא מצי למבדקיה מקמי דלשחטיה דושט בדיקתו מבפנים ולא מבחוץ. הילכך עביד כדאמרינן.
<h2>דף כח:</h2>
ועוף הואיל וצולהו כולו כאחת צריך שישחוט לכתחלה את הוורידין. אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. אבל אם דעתו לצלותו כולו כאחד צריך אפילו לכתחלה שישחוט את הוורידין, כגון גדיים וטלאים. ואי מנקבן בקוץ בשעת שחיטה, הואיל ודם חם נפיק וסגי להו לוורידין בהכי. אבל שלא בשעת שחיטה קריר וצריך לנתחו ולמלחו.
<h2>דף ל:</h2>
החליד סכין בין סימן לסימן פסולה, או שחט סימן אחד והחליד הסכין תחת השני ופסקו נבלה. תחת העור וכן תחת מטלית ותחת צמר מסובך לא איפשיט, ולחומרא עבדינן דאיסורא [דאורייתא] היא. וכן החליד הסכין במיעוט סימנים ספיקא [דאורייתא] היא ולחומרא. ויש שאומרין דהוא הדין לדרס במיעוט סימנין. ונראה מזה שאם שוחט תחת הגלימה שלובש השוחט, שהסכין והצואר מכוסין בגלימתו דינו כדין תחת מטלית ולחומרא. וכן נראה מהר"מ שכתב [פ"י ה"י] הואיל ואין הסכין גלויה הרי זו ספק נבילה. ויש מדקדקים מלשון המפרשים ואומרים דוקא נדבק המטלית בצואר. התיז את הראש בבת אחת פסולה, דכתיב ושחט, ואין ושחט אלא ומשך, וכן הוא אומר זהב שחוט, ואומר חץ שחוט לשונם.
השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשירה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה שחיטתו כשירה, ואפילו בשני סכינין ושני בני אדם. השוחט בשנים ושלשה מקומות כשירה, דלא בעינן שחיטה מפורעת. ולא מבעיא בשני סימנין, כגון ששחט רוב הקנה מלמעלה ורוב הושט למטה, אלא אפילו בסימן אחד מעט כאן ומעט כאן מצטרף לרובא [וראיה לדבר נקבה כנפה טרפה]. וכי היכי [דלענין טרפה] מצטרף הכי נמי לענין שחיטה, כגון שחיטה העשויה כמסרק, השלמה. ונראה לבאר עוד דדוקא ששחט מעט בסימן לצד מזרח ומעט לצדו של מערב ומעט לצד דרום או לצד צפון, ובין ג' מיעוטין אלו נשחט רוב חללו מסביב, דקיימא לן [י"ט ע"ב] השוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה. שחיטה העשויה כמסרק ושחיטה העשויה כקולמוס כשירה.
<h2>דף לא.</h2>
השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה בפרק כסוי הדם [ביארתיה]. היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר חוץ לצואר כשירה. פירוש מצואר הנשחט. ואם לאו פסולה. ואפילו אמר ברי לי שלא דרסתי לא מהני מידי, דכל פחות מהאי שיעורא דרסה חשבינן ליה היכא דלא הוליך והביא. וכן היה שוחט והתיז שני ראשים כאחת אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לשני צוארין כשירה. בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך. אבל הוליך והביא אפילו כל שהו ואפילו באזמל כשר, והוא שאין לו קרנים. אבל מחטא לא, דמבזע בזע. ובמחטא דאושכפי נמי בעיא ולא אפשיט היא ולחומרא. איכא מאן דאמר בעוף שצוארו דק, אבל בבהמה לא. וכן כתב הרי"ף. והא דאמרינן דאפילו כל שהו כשר בהוליך והביא, צריך לבאר אי אמרינן דצריך שיהא בסכין כמלא צואר, וחוץ לצואר סגי בכל שהו. או נאמר דאפילו אין בו כמלא צואר ואין בו אלא כל שהו כשר. ולכאורה היה נראה לפרש דצריך שיהא בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כל שהו. אך מהר"מ נראה דבכל שהו סגי, ואפילו אין בו כמלא צואר, בפרק א' מהלכות שחיטה [הכ"ז].
נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. ושחיטת קוף וגוי קטן נראה מזה שאסורה, והכי איתא בתוספתא [פ"א ה"א]. טעמא דנפלה, הא הפילה הוא כשירה ואע"ג דלא מכוין לשחיטה ואפילו לחתיכה בעלמא ואפילו לא אתי מכח בן דעת, כדאמרינן לעיל [י"ב ע"ב] גבי וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה.
נדה (שאנסה) [שנאנסה] וטבלה טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה. וכן טבל ולא החזיק מותר לחולין ואסור למעשר, דחולין לא בעי כונה. וכן נמי בשחיטה לא בעינן כונה. והאי אנסה וטבלה, לאו דאנסה חברתה ואטבלה, דכונה דחברתה כונה מעליא הוא, ובתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתה [אם] יש להן פקחות ומתקינות אותן ואוכלות בתרומה. אלא כגון שנפלה מן הגשר או שירדה להקר.
<h2>דף לב.</h2>
נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה. והאי כדי שחיטה אחרת דקאמרינן, כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף. כך דעת ה"ר בעל המאור. והר"מ [פ"ג ה"ב] פסק כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה וכן מבהמה דקה לעוף. ורש"י פסק ועוף לעוף לחומרא. וכתב הרב מורי ר' נתן בה"ר מאיר וזה לשונו, ושני סימנין של עוף לעוף. ולקיחת עוף לעוף כיצד, כמו שאמרו בפרק קדשי הקדשים [זבחים ס"ד ע"ב] גבי מליקה, כיצד מולקין חטאת העוף אוחז שתי גפיה בשתי אצבעותיו ורגלה באצבע קטנה ומותח הצואר בשתי אצבעותיו שאוחזה בגפיה ושוחט שני סמנין. וזהו שיעור ועוף לעוף. וכן כתב הרי"ף שיעור שהייה כדי הגבהה והרבצה ושחיטה. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות, והר"מ במקצת, אלא שכתב לעוף כדי שיגביהנה לבהמה דקה וירביצנה. ואידי ואידי חד שיעורא הוא. כלל הדבר, הרבצתו והגבהתו ושחיטת שני סימנין של הנשחט גמירי שהייה ע"כ.
השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשירה. שהיות מהו שיצטרפו, וכן שהה במיעוט סימנין מהו, ולא איפשיט ולחומרא. ופירש רש"י במיעוט אחרון. וכן החליד סימנין פירש במיעוט אחרון. ואע"ג דבשחט שני שליש והגרים שליש קיימא לן דשחיטתו כשירה, שאני התם כיון דלאו מקום שחיטה הוא כמחתך בדבר אחר הוא. והא דתניא בתוספתא [פ"ב ה"א] שחט אחד או רוב אחד בעוף אע"פ ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשירה, איכא לדחוקי לרש"י דהתם מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן כיון דלכתחלה לא סגי ברובה פסלה בה שהייה. ולא נהיר, דכשירה משמע מסתמא לגמרי ואפילו מדרבנן. וכן עיקר. והראב"ד כתב דהתם בקנה מה לי שהה במיעוט קמא מה לי שהה במיעוט בתרא, אבל בושט מיבעיא ליה אי מטרפא במיעוט בתרא כמיעוט קמא. ורבינו יעקב מפרש לה במיעוט ראשון של וושט. והרב בעל המאור פירשה בבהמה, ושהה במיעוט אחרון של סימן ראשון דרך שחיטה. והר"מ [פ"ג ה"ד] פירש כדי שחיטת מיעוט סימנין, ולפירוש זה אינו מספיק בהחליד במיעוט סימנין. ולפירוש רש"י ולפירוש רבינו יעקב איכא לאקשויי מאי טעמא לא מיבעיא ליה הכי בדרס במיעוט סימנין. ופירוש בעל המאור הוא הנכון שבכולם, לפי הנראה לרבינו נ"ע. תניא בתוספתא [פ"ב ה"א] שחט מיעוטו של וושט ושהה כדי שחיטה ואחר כך שחט את שניהם או [שנקב הושט ואחר] כך שחט [את] שניהם טרפה, השלמה. ונראה מן התוספתא הזאת סיוע לרש"י שפירש הבעיא במיעוט בתרא. אבל לפירושי אחריני קשיא, הוה ליה למפשט מהאי תוספתא, וצריך עיון.
<h2>דף לב:</h2>
שחט את הקנה ואחר כך נקבה הריאה כשירה, הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה. אית דפסקי דהוא הדין אם שחט את הוושט ואחר כך נקבו בני מעים, שחייהן תלויין בוושט. ובהשלמה כתוב דלא דמי, שאין חיי בני מעים תלויין בוושט כמו שחיי ריאה תלויין בקנה לגמרי. והר"מ פסק לאיסור בין בריאה בין בבני מעין פרק שביעי בהלכות שחיטה [ה"ב]. וכן [כל כיוצא] בה [שנטרף קודם] גמר [שחיטה].
שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או ששחט את הגרגרת ופסק את הושט או ששחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו נבלה, שכל שנפסלה בשחיטתה נבילה. וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה להפסל טריפה.
<h2>דף לג.</h2>
הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה, ואחד גוי ואחד ישראל מותרין בו. הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה, ואחד גוי ואחד ישראל מותרין בו. וצ"ע מה שכתב הר"מ בספר שופטים בפרק ט' מהלכות מלכים [הי"ב], שכתב אבר ובשר שפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנין הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי עד כאן. והיה לו לפרש דאחר שתצא נפשה מותר. ועוד כתב [הי"א] דדוקא בשר הפורש מבהמה וחיה, אבל עוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו. וצריך עיון. השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים, ונאכלים בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט את המסוכנת עד שתפרכס ביד או ברגל. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש בלבד. בד"א ביד, אבל ברגל בין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה כשירה. בד"א בדקה, אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין שכפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה כשירה. ועוף אפילו לא רפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו הרי זה פרכוס. גרסינן בע"ז בפרק קמא [ט"ז ע"א], חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס, בד"א שהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפילו אין בה מכל הסימנין האלו כשירה. היכי דמי מסוכנת, כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, אפילו אוכלת פקעיות או קורות. פרכוס שאמרו בסוף שחיטה ואפילו בפרכוס דיד ורגל, והוא הדין דיד או רגל. וזינוק לא מהני ולא אמרינן דיה אם זנקה. והילכתא אע"פ ששחט בלילה ומצא כותלים מלאים דם טריפה.
<h2>דף לז:</h2>
תניא ואומר אהה י"י אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבילה וטריפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול. הנה נפשי לא מטומאה, שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה. ונבילה וטריפה לא אכלתי, שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. ולא בא בפי בשר פגול, שלא אכלתי מבהמה שהורה עליה חכם ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה. וכתב מורי ה"ר נתן, אמרו חכמים שלפנינו ודקדקו השוחט את המסוכנת דוקא בהמה שלו, אבל הקונה בהמה מסוכנת ושוחט ואוכל אין רוח חכמים נוחה הימנו. וכן נהגנו לקנוס את הקצבים כשנודע לראשי הקהל שיקנו שום בהמה מסוכנת לשחיטה. עד כאן לשונו.
<h2>דף לח.</h2>
וגועה דעבי קלה והטילה ריעי במתרזת הרי זה פרכוס, ואין צריך לומר אוזוזי אוני כגון שכשכשה באזנה או כשכשה בזנבה והיתה ידה פשוטה והחזירה הרי זה פרכוס. השלמה.
<h2>דף לח:</h2>
השוחט לנכרי שחיטתו כשירה ואפילו מחשבת הנכרי לע"ז, וזה מחשב וזה עובד לא אמרינן. וכתב מורי ה"ר ר' נתן בה"ר מאיר אומר אני שהשוחט לנכרי עוף או בהמה שצריך לברך ולכסות, ואע"פ שאין אנו מצווים להאכילם שחוטות אלא נבילות וטריפות כדכתיב או מכור לנכרי וכתיב כי עם קדוש אתה בספרי. לפיכך מן המובחר שיטרוף או ינבל ע"כ. וצ"ע זה, והיאך יאמר וצונו על השחיטה, וכי אנו מצווים על השחיטה שלהם, והלא הם עצמם אינם מצווים עליה ומותרים באכילת נבילות וטריפות. לכך נראה שישחוט בלא ברכה. אך מברכת כסוי הדם אפשר לומר שיברך, דמאחר ששחט צריך שיכסה את הדם [תוספתא פ"ו ה"ב] דכתיב ושפך וכסה.
<h2>דף לט.</h2>
השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז אסורה, מחשבין מעבודה לעבודה. ואם שחטה בהכשר ואחר כך זרק דמה לע"ז, אם הבהמה שלו אסורה לפי פירוש רש"י. אבל אם שחטה בהכשר והקטיר חלבה מותרת. ואם הבהמה אינה שלהם, כגון טייעי דיהבי דינרי לטבחי ישראל ואמרי לו דמא ותרבא לדידן, כלומר לזרוק את הדם ולהקטיר את החלב לע"ז משכא ובישרא לדידכו הבשר כשר, כיון שהבהמה לא היתה מן הטייעים שזרקו והקטירו לע"ז ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. כן נראה מפירוש רש"י. והמאור כתב בענין אחר. השלמה. שחטה ואחר כך חשב עליה לע"ז, זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא אסור ולא היתר, לא אמרו בה היתר משום כבודו דרבן גמליאל דאמר הוכיח סופו על תחלתו. ודוקא שלא זרק דמה לע"ז ואפילו הקטיר חלבה לע"ז, שאילו כן בלא הוכיח סופו על תחלתו נמי אסורה, כדכתבינן לעיל לפי פירוש רש"י. ומסתברא דלית הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דאמר בשחטה ואחר כך חשב עליה, דהא קיימא לן כרבנן בזכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח, ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו. וכי תימא התם ממונא הכא איסורא, התם נמי שרו רבנן איסורא, דהא קתני אם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה, ואית דבעו מימר שאני ע"ז דחמירא, ולהכי לא אמרו בה היתר.
<h2>דף מ.</h2>
השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה. ודוקא דאמר להר, אבל אמר לגדא דהר או לשם מיכאל שר הגדול הרי אלו זבחי מתים ואסורין אף בהנאה.
היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה. וסימן אחד לאו דוקא, דבמעשה כל שהו נמי אסרה. ולא שנא גוי ולא שנא ישראל משומד ואפילו בישראל שאינו משומד, ולא אמרינן לצעוריה קא מכוין. והר"מ [פ"ב הכ"א] פסק דבישראל שאינו משומד מותר, דאמרינן לצעוריה קא מכוין. המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה כיון שלא עשה בה מעשה, דבכי האי גונא אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. עשה בה מעשה אסרה כפי מה שכתבנו.
<h2>דף מא.</h2>
אין שוחטין לא לתוך הימים, משום דאמרי' לאסרא דימא קא שחיט. ומהאי טעמא נמי אין שוחטין לא לתוך הנהרות ולא לתוך הכלים, אבל שוחט הוא לתוך אוגן של מים. ודוקא בעכורין, אבל בצלולין לא, דקאמרי לבבואה דידיה קא שחיט. ושוחטין בספינה על גבי כלים, פירוש והוא הדין בשאר מקומות. אין שוחטין לתוך הגומא כל עיקר, והרוצה לנקר חצירו עושה הוא גומא לתוך ביתו כדי שיכנס הדם לתוכה ושוחט חוץ לגומא ושותת ויורד לתוך הגומא. ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין. וכתב הרב מורי ר' נתן בה"ר מאיר, שאם עשה כן בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק אם הוא מין אם לאו. וצ"ע למה כתב שנחמיר כל כך על ספיקו, כי אפשר שעשה כן לנקר השוק ושוגג היה.
<h2>דף מא:</h2>
השוחט לשם עולה [לשם שלמים] לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה. השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשירה. זה הכלל דבר הנידר ונידב השוחט לשמו שחיטתו פסולה, לאיתויי עולת נזיר, שאינו נידר ונידב, השוחט לשמו כשר, לאיתויי עולת יולדת. והאי דאמרינן השוחט לשם חטאת, דוקא שאינו מחויב חטאת, אבל מחויב חטאת אימר לשם חטאתו הוא עושה, ובאומר לשם חטאתי. וכן נמי לשם תמורה, דוקא שאין לו זבח בתוך ביתו, אבל יש לו זבח בתוך ביתו אימר אמורי אמיר בה, והוא שאמר לשם תמורת זבחי.
<h2>דף מג.</h2>
אלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נקב קרום של מוח נקב הלב לבית חללו וכו'. שתי עורות יש לו לושט, חיצון אדום ופנימי לבן, נקב זה בלא זה כשר, ואי חליף טריפה. ה"ר משה השמיט זה במקומו [בפ"ג] והביאו בפרק ז' [הכ"א]. ומסתברא שאם היו שניהם אדומים או שניהם לבנים דהוה ליה כנקב זה בלא זה דכשר. השלמה. ואם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה טריפה, דזימנין דמתחא ליה ומתרמי להו אהדדי, והוי כניקב ואסור. קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום.
<h2>דף מג:</h2>
ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. ונפקא מינה לספק דרוסה, דכיון דדם אדום, וושט מבחוץ אדום, הילכך בעי בדיקה מבפנים, שהוא לבן. והוא הדין לספק נקובה כדאמרינן פרק השוחט [כ"ח ע"א]. וכן פירש רש"י. ויש מפרשים דדוקא ספק דרוסה. אבל ספק נקב יש לו בדיקה מבחוץ שהנקב ניכר נמי מבחוץ. וכי אמ' לספק דרוסה הוא הדין נמי לודאי דרוסה דבדקינן ליה, ואם אין בה אדמימות כשירה. וכן פירש רש"י. והאי דנקט ספק דרוסה, דאתא לאשמועינן דחוששין לספק דרוסה. וכי תימא בספק דרוסה כי משכח פנימי לבן מאי הוי, דילמא חיצון אדום ולא מינכרא ביה הדרוסה, וזיהרא מיקלא קלי ופשיט בפנימי, כדאמרינן בפרקין [נ"ד ע"א] קנה שנקיבתו ברובו ודרוסתו בכל שהו דמקלא קלי, ואמרינן נמי בדרוסה משיאדים בשר כנגד בני מעים. אלמא מחלחל ויורד ושורף בני מעים. יש להשיב, כיון שעור הושט דק, אם נגעה הדריסה בחיצון היה הפנימי אדום. ספק דרוסה בושט מפכינן ליה ובדקינן ליה, כדכתבינן בפרק השוחט [כ"ח ע"א] גבי ספק נקובה, ואי אשתכח עליה קורטא דדמא טריפה.
ישב לו קוץ בושט, כלומר שנתחב ראשו בעור הפנימי ונתישב שם, חוששין שמא הבריא, פירוש דילמא נפק לברא. פירש רש"י דלא אפשר למבדקיה, דנקב משהו בעור החיצון של ושט לא מינכר. וצ"ע, דאם כן היכי משכחת לה ניקב זה בלא זה דכשר. ויש לומר דבנקיבה אפשר למבדק לחיצון במים. מיהו בשעת שחיטה אין לו בדיקה, דליכא למיבדקיה, ע"כ השלמה. ועוד נ"ל לתרץ דדוקא ישב לו קוץ חיישינן משום דישב בסימנין איכא למיחש דילמא נקיב ולא מינכר, אבל בלא ישב לא חיישינן. והיכא דניקב חד מינייהו בלא ישיבת קוץ בבדיקה סגי. ודוקא בעוף איכא בדיקה בספק דרוסה דשחיט לקנה והדר בדיק ליה לושט כד מפיך ליה, אבל בבהמה לית ליה תקנה. ורש"י פירש דאפילו בבהמה נמי איכא תקנתא, דבשלמא גבי ניקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט יש בו היכירא במשהו. אבל אם נמצא קוץ בושט אין חוששין, דכל הני ברייתא קוצי אכלן. וכן אם נמצא בו מחט לא חיישינן. וראיה לזה מהא דמחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכו' [מ"ח ע"ב], דהתם ודאי עבר דרך ושט ולא חיישינן. תרבץ הושט שניקב במשהו טריפה, ולאו ממקום שחיטה הוא. הי ניהו תרבץ הושט, כל שחותכו ועומד במקומו זהו תרבץ הושט, כל שחותכו וכווץ זהו ושט עצמו. יונה, כלומר בעוף, מבעלת'. וכמה, פחות משעורתא ועדיף מחטתא.
<h2>דף מד.</h2>
ואסיקנא, למעלה דלא חזי לשחיטה בושט עד כמה כדי תפיסת היד. ופרשי לה רבנן שיתפוס בשתי אצבעותיו. ורש"י פירש כשלש אצבעות או ארבע. והר"מ [פ"א משחיטה ה"ו] כתב בעוף הכל לפי גדלו ולפי קטנו ולמטה עד הזפק. למטה עד כמה הוא מקום שחיטה בוושט, עד כדי שישעיר, פירוש בבהמה כדי שישעיר דקאי פרצי פרצי דדמי לכריסא. ובקנה קיימא לן [מ"ה ע"א] דמקום שחיטה משפוי כובע ולמטה עד כנף ריאה התחתונה, שהיא עליונה כשמעמידה הטבח. ובלבד שלא יאנוס אותה אחר, ולא שתאנוס היא עצמה, כלומר שלא תמשוך את צוארה הרבה באונס, אלא כשהיא מושכת צוארה כדרכה ותרעה זהו מקום שחיטה.
תרבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר. ודוקא דאיפרוק אפרוקי, אבל אידלדל אידלדולי או איקפול איקפולי לא, דקיימא לן סימנין שנדלדלו ברובן טריפה. ופירש רש"י שאותו מיעוט הנשאר אינו מחובר ביחד, אלא מעט כאן ומעט כאן. אבל אם המיעוט הנשאר מחובר ביחד כשר. והראב"ד פירש שנתפרקו הסימנין זה מזה. ולפי גירסת ההשלמה אם נעקרו הסימנין מן הלחי ומן הבשר טריפה, וזהו דאיעקור איעקורי. ואיגום איגומי הוא שנעקרו מן הלחי ועדיין הם מעורין בבשר כשר. ואיקפל איקפולי, דאקפול מעל הבשר רובו, ונשאר המיעוט, כשר. ואינקוב אינקובי פי' בגמרא. ואנקוב ברובו טריפה, ומסקנא אפילו בכל שהו. ואפרוק אפרוקי הוא סימנין שנדלדלו ברובן, כמו שכתבנו לפירוש רש"י או לפירוש [הרא]ב"ד. ופסיקת הגרגרת ברובה, והוא רוב חללה. אבל איכא רוב עביה וליכא רוב חללה כשירה.
<h2>דף מד:</h2>
חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר. והני מילי במילתא דתליא בסברא, אבל אם הראשון טעה בהוראה חבירו רשאי להתיר. ואפילו טעה בפסק הרב אלפסי והראב"ד וכיוצא בהן כטועה בדבר משנה חשבינן ליה אם לא ימצא חכם אחר כיוצא בהם שיאמר כהוראתו (כדאמרי') [וחוזר]. והכי משמע בפרק אחד דיני ממונות בדרישה וחקירה [סנהדרין ל"ג ע"א], דאמרינן התם אטו קטלי קני באגמא אנן. והא דכתיב לא בא בפי בשר פיגול, דדרשינן לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, הני מילי מילתא דתליא בסברא, אבל מילתא דאיכא למימר אגמריה סמיך מצי למיכל. והוא דליכא משום חשדא, דתניא דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טימא את הטהור וטיהר את הטמא אסר והתיר וכן העדים שהעידו, כולם רשאים ליקח, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. והני מילי מידי דמזדבן בשומא, אבל היכא דמתקלא מוכח שרי, כי הא דרבא שרא טריפתא, פירוש בהמה שהיתה מסופקת לטבח אי טריפתא או לא וזבן מינה בשרא, אמרה ליה בת רב חסדא אבא לא עביד הכי כד הוה שרי בוכרא לא הוה זבין מיניה, אמר לה הני מילי היכא דמזדבן בשומא, הכא מתקלא מוכח, מאי איכא משום אומצא מעליא, כל יומא נמי אומצא מעליא משדרו לי. איזהו ת"ח זה הרואה טריפה לעצמו. וכל מי שקרא ושנה ושמש תלמידי חכמים ורואה טריפות לעצמו עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
<h2>דף מה.</h2>
נקבה הגרגרת כנפה, כלומר נקבים קטנים סביב להקיפה, כמו נקבי הנפה, שאין בכל אחד מהם כאיסר, מצטרפין לרובה. ודוקא נקבים שאין בהם חסרון, אבל נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר. ואם ניטלה ממנה רצועה מצטרפת לכאיסר. בעופא מקפלו ומניחו על פי הקנה, ואם חופה רוב הקנה טריפה ואם לאו כשירה. והוא הדין בנקבים שיש בהן חסרון שמשערין אותן בשיעור זה. וכן כתב ה"ר משה [פ"ג הכ"ג]. ואם נפחתה הגרגרת, כגון שניקבה נקב מפולש, אין אומרין אם חופה, אלא כדי שיכנס איסר לרחבו. זאת היא גירסת הרי"ף. וצריך עיון שהרי לא נאמר אם חופה רוב הקנה אלא גבי עוף, והכא נראה דמיירי בבהמה מדיהיב שיעורא לכאיסר ואפשר לומר דאתא למימר דבין בעוף גדול בין בבהמה היכא דנפחתה אזלינן להאי שיעורא כדי שיכנס איסר לרחבו. ונקב מפולש פרשו הרב ר' משה [פ"ג הכ"ד] משני צדדיה. ויש לפרש דמיירי שאין בנקב חסרון, אלא שעשוי כמין דלת. ומפני שאין בנקב חסרון אזלינן להאי שיעורא רבה שהוא יותר מכאיסר לחודיה בלא שיכנס לרחבו. כך כתב הרב ר' נתן בה"ר מאיר לדעת הרי"ף והרב ר' משה. אף כתב כי הרי"ף מיירי בבהמה. ונוכל לומר כמו שכתבנו דבין בעוף בין בבהמה איירי, ובעוף גדול. ונראה מפי' מורי דלא גריס הרי"ף אלא נפחתה נקב מפולש, ולא גריס שיש בו חסרון. אך בהרבה הלכות יש בהם שיש בו חסרון. מיהו הר"מ לא גריס ליה, וצריך עיון. ורש"י פירש נפחתה, כלומר בנקב שאין בו חסרון, כגון שהיא עשויה כמין דלת, ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד וזקוף כעין דלת במזוזתו. ומפני שאין כאן חסרון שיערו בו כדי שיכנס איסר לרחבו, והוא שיעור גדול מן האיסר.
נסדקה לארכה אפילו לא נשתייר בה אלא מקום שחיטה [משהו] למעלה ומשהו למטה כשירה. לשון הר"מ אפילו לא נשתייר מן המקום הראוי בה לשחיטה וכו'. ניקב הקנה למטה מן החזה נדון כריאה במשהו. ניקב הקרום של מוח, קרמא תתאה טריפה, קרמא עילאה כשירה. וסימניך חיתא דמתנח בה מוחא. וכנגדו בביצים ניכר, פירוש שהתחתון מתפרק מן העליון. מוח וכל מה שבקדרה נדון כמוח, אם ניקב משהו טריפה. התחיל למשך נדון כחוט השדרה, שאם נפסק רובו של עור טריפה. מהיכן התחיל למשך, כמין שני פולין הן ומונחין על פי הקדרה, מן הפולין ולפנים כלפנים, מן הפולין ולחוץ כלחוץ. ופולים עצמן מסתבר כלפנים.
<h2>דף מה:</h2>
ניקב הלב לבית חללו, בין לבית חלל גדול בין לבית חלל קטן טריפה. קני הלב במשהו. הי ניהו קני הלב, חלל שעל גבי דפני ריאה. תלתא קני הוו, חד פריש לליבא, וחד פריש לריאה, וחד פריש לכבדא, וכולהו במשהו.
נשברה השדרה ונפסק החוט שלה ברובו טריפה. והוא רוב עורו, אבל מוח זה לא מעלה ולא מוריד. ואם הומרך או נתמסמס פסול. פירוש הומרך, שנשפך כקיתון. נתמסמס, שנמס כדונג מפני האש. וכשמעמידו אינו יכול לעמוד. אבל נתמזמז, שהוא נתנדנד, כשר. נתהמרך או נתמסמס פסול, פירוש אמוח קאי. והא דאמרינן מוח זה לא מעלה ולא מוריד, הני מילי בנפסק. ומסתברא דהוא הדין למוח הראש, דהא מייתינן ראיה בגמרא מההוא גברא דטרייה לרישיה, השלמה. אינה יכולה מפני כבדו מהו, תיקו. ולחומרא. והרי"ף וההשלמה השמיטו זה. והר"מ [פ"ט ה"ב] פסק לאיסור.
עד היכן חוט השדרה, עד בין הפרשות. עד פרשה שניה, אבל שלישית כשירה. רש"י פירש בין הפרשות, שהחוט מתפשט ומתפצל כנגד היריכים, ויוצא ראש אחד לדרך זו וראש אחד לדרך זו והאמצעי יורד לזנב. ויש מפרשים בין הפרשות הן צלעות קטנות של אליה. וכן נראה מהר"מ שכתב ושלש פרשות אלו הן שלשה עצמות דבוקין זה לזה למטה מחליות של שדרה. ואיבעיא בגמרא אי עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל. ופי פרשה ופרשה עצמה מאי, ולא איפשיטא ולחומרא.
<h2>דף מו.</h2>
בעופא עד בין אגפים. וכן פסק הר"מ [פ"ט ה"ד] והרב מורי ר' נתן בה"ר מאיר.
ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כזית במקום מרה. וכזית במקום חיותא, והוא מקום שתלויה בו, טריפה, דבעי' תרי כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה. כזית המתלקט. פירוש מעט כאן ומעט כאן, או שמרודד כרצועה, בעיא ולא איפשיט ולחומרא. ואם נתדלדלה הכבד ומעורה בטרפשין כשירה, דהא איכא כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא. הריאה שניקבה אע"פ שלא חסרה טריפה. והוא דאינקיב קרמא עילאה, וקרמא תתאה, אבל אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה תתאה מגין, דהאי ריאה דאגליד כאהינא סומקא דתתאה מגין.
<h2>דף מו:</h2>
והאי ריאה דאוושא אי ידעינן היכא אוושא, מותבינן עלה גדנפא או גילה או רוקא, אי מבצבצא טריפה ואי לא כשירה. ואי לא ידעינן היכא אוושא בדקינן לה בפשורי, חמימי לא משום דמכווצי, קרירי לא משום דמטרשי. אלא בדקינן לה בפשורי אי מבצבצא טריפה ואי לא כשירה.
ריאה שהאדימה מקצתה כשירה, וכן נמי האדימה כולה כדאמרינן לקמן [מ"ז ע"ב] אדומה כשירה, כך פסיק רי"ף. ורבינו אפרים חלק עליו לומר דהאדימה בין בכולה בין במקצתה טריפה, דהאדימה משמע שהאדימה על ידי מכה, מדפרכינן בגמרא מנצרר הדם אע"פ שלא יצא. אבל אדומה שהיא ממילא ובידי שמים כשירה. וכתב הראב"ד בדקינן בדופן כנגד אותו מקום, אם יש בו מכה, מחמת מכה הוא וטריפה, דלאו בידי שמים הוא, ואי לאו כשירה ומזה עשה מעשה.
ריאה שיבשה מקצתה טריפה. ועד כמה, כדי שתפרך בצפורן. אבל אם אינה נפרכת בצפורן כשירה, דהדרא ובריא. האי ריאה דקיימא גלדי גלדי אוכמי אוכמי חיזותא חיזותא כשירה. איכא מאן דפריש גלדי גלדי דדמו למצורע, אוכמי אוכמי דדמו לכוחלא, חיזותא חיזותא גוני דמתכשרא בהו ריאה כגון ירוקא ככרתי או אדומה. אין מקיפין בבועי. היכא דאיכא ריאה דאית בה תרי בועי חדא נקובה וחדא לא נקובה, ולא ידעינן אי מקמי שחיטה אינקיב אי לבתר שחיטה אינקיב, לא אמרינן ניקבה להאי אחריתי ונחזי אי דמי נקב דהאי לנקב דהאי, אלא כיון דאשתכח חדא דאינקיבא טריפה. תרתי אוני דסמיכי להדדי או דסריכי אהדדי לית להו בדיקותא לאכשורי. [ודוקא של כסד]רן אבל [שלא כסדרן לא. ואונא הסרוכה לאומה כשירה]. וכן כתב ר"ש. וכן נוהגין בארץ הזאת. אבל בפרובנצה אוסרין אותה.
ואונא לאומא הסרוכה מגב לגב, מצאתי כתוב שאף בנרבונה אוסרין אותה. ואחר כך מצאנו בחידושי ה"ר יצחק כהן שבודקין אם רוב הסרכא באומא טריפה, ואם רובה באונא כשירה, ומחצה על מחצה כשירה. ונופחין אותה לעמוד על בירור אם רוב באונא או באומא. ותימה הוא מה לי רוב מה לי מיעוט, דהא אפילו כולה באומא ממקום למקום כשירה, כמו שכתבנו לעיל [מ"ו ע"ב]. גם אם הסירכא באלכסון טורפין אותה. ורש"י נראה שמתיר מגב לגב, ומפרש שלא כסדרן מן הראשונה לשלישית. וכן העיד ר' דוד ב"ר אברהם שכן נוהגין בנרבונה בהוראת ה"ר דוד קמחי ושאר חכמי העיר שהיו בדורו. והר"ם אוסר. כך נמצא בספר מוגה מה"ר. ורש"י העיד שבא מעשה לידו מאונא לאומא, ושאל פי רבותיו והתירוה לו לפי שלא מצאנו בגמרא לשון אומא. וכולן קרי להו אונא, לפי שהן עשויות כולן כאזנים, ומכולהו קאמר וכיון שהיא כסדרן כשירה שאין מתפרקות. והרב ברצלוני ורבינו האיי כתבו בפירוש דאונא לאומא כשירה. וסירכא הבאה באלכסון דאונא לדופן שכנגד האומא מתירין אותה בנרבונה, דכל אונא לדופן כשירה. ומורי ה"ר נתן אוסר.
<h2>דף מז.</h2>
הני תרתי בועי דסמיכי אהדדי לית להו בדיקותא וטריפה. חדא ומתחזיא כתרתי מייתינן סילוה ובזעינן ליה אי שפכי להדדי חדא הוא וכשירה, ואי לא תרתי אינון ואנקוב וסריכי להדדי וטריפה. כתב מורי הרב ר' נתן בה"ר מאיר בשם בעל הלכות, דאי אית ליה בועא בשיפולי ריאה או בשפולי אונא ואית לה תורא הדרא. פירוש סביב, כמו טבעת שיש למורסא כשירה, דנראה דחדא היא, ואי לא טריפה נראה דכתרתי חשבינן ליה מפני שהיא בשיפולי הריאה. ולא נהגנו בזה איסור מעולם. ועוד כתב דכי אמרינן דאי שפכי להדדי חדא היא וכשירה דוקא בדשפכי מים זכים לרי"ף ולר"מ [פ"ז ה"י] דפסלי ריאה במים עכורים או במים סרוחים לקמן בסמוך [נ"ה ע"ב]. אי נמי נתמלאו אלו הבועות כמו ליחה לבנה, והיינו לשון מוגלה לקמן [מ"ח ע"א]. ורבינו חננאל גריס תרתי בועי דסריכי להדדי, שיש סירכא בין בועא לבועא ולא מפסלי בלא סירכא. וקשתיה לרבינו הא דאמרינן לקמן [שם ע"ב] חזא הנהו צמחי דקיימי טינרי טינרי, וצמחי ובועי ומוגלה חדא מילתא היא. וכן דעת הרב בעל ההלכות, אבל הוא גורס דסמיכי להדדי. ונראה שמפרש דסמיכי על ידי סירכא. אבל נראה לי דבועי הם מלאים מים זכים, ומוגלה ליחה לבנה. וכן צמחי כדלקמן [מ"ח ע"ב]. ואוטם בריאה הוא ענין אחר, שהיא אטומה ואין בה אחד מכל אלו המומין, כמו האדם שאינו מרגיש במה שמת בבשרו או באחד מאיבריו, שחשוב כבשר המת וכבשר שנתמסמס והרופא גורדו. מכל מקום נפקא לן מדברי ר"ח שאם יש סרכא ממקום למקום באונא עצמה או בריאה שהיא כשירה, דדוקא בדסריכי בועי [טריפה], אבל ליכא בועי וסריכא כי האי גוונא כשירה, וכל שכן סירכא תלויה. עד כאן לשונו. וכן נהגו בנרבונא. גם בענין תרתי בועי דסמיכי אהדדי לא ראינו מי שבדק כך. ואפשר כי סמכו כמו כן על דברי ר"ח, שדעתו שאינן אוסרות בלא סרכא. ועל זה פשט המנהג כך.
ואומא שהיא נדבקת עם האונא בלא פלוש, וכנגד אותו דבוק איכא סרכא, קורין אותה סרכא כפולה וכשירה. והערוגה עם הצלעות המתחברת, אם היא מתחברת ודבוקה עד למטה סמוך לטרפשא דכבדא כשירה. אבל אם היא דבוקה בשיפולי הריאה ונסרכת עם הטרפשא, כתב מורי ר' נתן בשם הרב ר' מאיר אביו שהיא אסורה.
חמש אוני אית לה לריאה. פירוש כד נפח לה ואפה כלפי גברא. תלתא מימינה ותרתי משמאלה. פירוש כי לעולם התלת אוני הם מצד ימין הבהמה והתרי אוני הם מצד שמאלה. וכשהיא הפוכה על ערפה וכריסה למעלה וראשה כלפי הבודק שהוא עומד מצד ראשה הוי ימינו לימינה ושמאלו לשמאלה, והוו תלת מימינא ותרתי משמאלא. אי חסיר אי חליף טריפה, ואי יתיר כשירה. והני מילי דקיימא בדרא דאונא או מגוואי, אבל ביני ביני מגבה אפילו בטרפא דאסא טריפה. וכתב הר"ם דדוקא כטרפא דאסא, אבל פחות מכאן כשירה. וזהו לשונו [פ"ח ה"ד], אם היתה אזן יתירה מצד האונות או מלפני ריאה שהיא (עמת החלב) [לעומת הלב] מותרת. ואם היתה על גבה לעומת הצלעות הרי זו טריפה (שהיא) [שהיתר] כחסר. והוא שתהיה כמו עלה של הדס. אבל פחות מכאן אינו אוזן ומותרת. וכן להכשיר כטרפא דאסא משלים להו.
עינוניתא דורדא כל היכא דסריכא טרפה וכולהו לגבי דידה שלא כסדרן הוא. ואם חסרו שלש אונות של ימין ענוניתא דורדא משלים להו. ורש"י אוסר אותה, וכן דעת מורי הרב ר' נתן בה"ר מאיר לאסור. אבל בנרבונה נהגו בזה היתר. וכן דעת הר"ם [פ"ח ה"ב] להתיר. וכן מתיר היכא דלית ליה ענוניתא דורדא כלל. וכן נראה. מיהו מצאתי כתוב כי מנהג נרבונא שאוסרין אותה. אך שמעתי מפי ר' דוד ב"ר אברהם שהיה בודק בשביל ראשי הקהל, ובא מזה מעשה לידו והתירהו החכם ר' דוד קמחי ועכשיו נוהגין היתר בזה. ואם תהיה ענוניתא דורדא מגואי, דהיינו מקמה מהשמאל, נראה שהיא כשירה, דאינו יתר. וכן נראה דעת הר"ם [פ"ח ה"ג], וזהו לשונו, נתחלפו האונות ונמצאו שלש מן השמאל ושתים מן הימין בלא ורד או שהיתה הורד עם השלש בצד השמאל, הרי זו טריפה, שהרי חסרה מצד הימין. עד כאן לשונו. נראה שהאיסור אינו אלא מפני החסרון של צד ימין. והיכא דמשתכחי תרתי ענוניתא דורדא מגואי מצד ימין, הגאונים התירוה. ומורי ה"ר נתן מתיר אפילו יותר. ורש"י אוסר. וכל היכא דסריכא טריפה ואפילו בכיס שלה. ואם נמצאת נקובה אע"פ שהכיס שלה סותם את הנקב טריפה. וכן כתב הר"ם פרק ח' [ה"א]. וכן נמי סירכא אוסרת אותה. כך כתב פרק י"א [ה"ט]. ואם היא דבוקה בכיס שלה בלא סירכא מתירין אותה בנרבונה. ואם יש פלוש באותו דבוק, דנין אותה כדין דבק.
<h2>דף מז:</h2>
ריאה דדמיא לאופתא טריפה. איכא דאמרי דנפיחא כאופתא. איכא דאמרי דחזותא כאופתא. איכא דאמרי בגושתא. איכא דאמרי דשיע כאופתא דלית ליה חתוכא דאוני, אבל אם יש בה שום חריץ שנראה כשתים דבוקות כשירה. וכן נראה דעת הר"ם [פ"ח ה"ו]. ככוחלא כשירה, פירוש דמראה הכוחל לא ירוק ולא שחור. כדיותא טריפה, שלקות הוא. וסימניך דיותא ארמיתא, כדאמרינן גבי דם נדה דהאי שחור אדום הוא אלא שלקה. ירוקה כשירה, אדומה כשירה, ככבדא כשירה, כבשרא טריפה. וסימניך ובשר בשדה טריפה. פירש רש"י לענין מראה. ויש מפרשים לענין גשוש שהוא ככבדא או כבשרא. ריאה כעין כשותא כעין מוריקא כעין ביעתא טריפה. וירוקה כשירה, משכחת לה ככרתי. כתב הר"ם פרק שביעי [הי"ז], חמש מראות אסורות יש בריאה, אלו הן שחורה כדיו, או ירוקה כעין הכשות, או כעין חלמון ביצה, או כעין הריע והוא צמח שצובעין בו הבגדים והוא דומה לשערות אדומות מעט ונוטות לירוקה. נשתנה למראה המותר מותרת נשתנה למראה אסור אפילו כל שהו טריפה, עד כאן. והגיה הראב"ד עליו וזהו לשונו, אמר אברהם, אני אומר כל מקום שהזכירו פסול בריאה ולא הזכירו בה מקצתה, עד דהויא בכולה, שכיון שהזכירו במקצת דוקא הוא, והרי האדימה שהיו מחולקין בה בפירוש ולבסוף הכשירוה כולה. הילכך חיזותא חיזואתה שהכשירו, אפילו היו בה ממראות הרעות כשירה. עד כאן.
אוטם בריאה, פירוש שיש במקום אחד בריאה אוטם, ואינה אטומה כולה, מייתי סכינא וקרעינן לה, אי מחמת מוגלא כשירה אי לא מותבינן עלה גילה או רוקא, אי מבצבצא כשירה ואי לא טריפה. קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. האי ריאה דאוושא, כתובה למעלה [מ"ו ע"ב]. ריאה שנשפכה כקיתון כשירה, והוא דקיימא סמפונהא, דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון. היכי עבדינן, מייתינן צעא דקוניא ושפכינן בגוה, אי אית בה סורייקי חיורי טריפה ואי לא כשירה. ריאה שנמוקה וקרום שלה קיים אפילו מחזקת רביעית כשירה.
<h2>דף מח.</h2>
ניטלה שלפוחית שלה כשירה, פירוש שלפוחית היא האם שהולד מונח בה. התליע הכבד שלה כשירה. ריאה הסמוכה לדופן בין שהעלתה צמחין בין שלא העלתה צמחין חוששין לה. פירוש בין סמוכה על ידי סרכא או על ידי דבק. כך כתב רבינו האיי גאון ז"ל. ודוקא אומא, אבל אוני דסריכן או דאדביקן לדופן כשירה, דאמרינן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה. ומוקמינן לה דהני מילי במקום רביעתא, דהיינו מקום חתוכא דאוני, והוא דסביך בבשרא, אבל לא סביך בבשרא לא. ואמרי רבוותא דהוא הדין סביך בגרמא, שהרי על הצלעות נמי יש בשר קצת. וכי אמר סביך בבשרא לאפוקי היכא דנקבה ולא סביך, כלומר שאין שם סרכא כלל ואינה דבוקה בצלעות אינה כשירה, שאין הצלעות מגינות אלא על ידי סרכא או סמיכות שנדבקת בהם. וכן נוהגין הלכה למעשה. אך הרב ר' משה [פ"ז ה"ד] כתב בענין אחר. ושלא במקום רביעתא לא, פירוש דהיינו האומא. ולפי שעומדת בריוח אין הדפנות מגינות עליה וחוששין לה. היכי עבדינן, מייתינן סכינא דחליש פומא ומפרקינן לה, אי איכא ריעותא בדופן תלינן בתר דופן וכשירה, דאמרינן שהאומא נסרכת מחמת מכת הדופן, ומכשירינן לה. אי לא, מחמת ריאה היא וטריפה ואע"ג דלא מפקא זיקא. איכא דמפרשי דכי אמרינן אי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן וכשירה, דוקא בשלא העלתה צמחין, אבל כשהעלתה צמחין אפילו איכא ריעותא בדופן... בכוליא... בדופן וליכא... בריאה תלינן... אי איכא ריעותא בדופן ואיכא ריעותא בריאה תלינן בריאה וטריפה. יש שפוסק דאע"ג דאיכא מכה בדופן בדיק לה בפשורי אי מבצבצא טריפה. ונראה שזה דעת ר"ש. ואיכא דמפרש לקולא, דאע"ג דליכא מכה בדופן בדיק ליה בפשורי ואי לא מבצבצא כשירה. מיהו לדעת הרי"ף שלא הביא הא דבדיק לה בפשורי נראה דלא בדיק ליה כלל, אלא אי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן וכשירה, ואפילו אי מבצבצא לא חיישינן לה. וכן דעת ה"ר משה [פ"ז ה"ה]. וכן עשו מעשים בנרבונה. ואי ליכא מכה בדופן נהגו בנרבונה ובארצות האלה לחומרא ותולין דמחמת ריאה היא וטריפה, ואע"ג דלא מבצבצא טריפה.
וסירכא תלויה דאינה דבוקה אלא בריאה מראשה אחד, מתירין אותה בנרבונה, דהא לא מתפרקה, ואפילו בלא נפיחה. וסירכא שהיא ממקום למקום באונא או באומא עצמה, מתירין אותה בנרבונה כדין סירכא תלויה. וסירכא שהיא נדבקת מעט, ולהדיא מתפרקת ונמוחה, נהגו עכשיו למשמש בהן מעט מעט הבודק באצבעותיו, ואם הם נמוחות ונשמטות כשירה, שרירין הם ואע"פ שהיו נבדקות, ולא חיישינן שמא סירכא בת יום אחד או שני ימים היא. ודבר זה קבלה היא רב מפי רב. ואין ראוי לעשות אלא לחכם ובקי שיודע לשער הדבר יפה. כך כתב מורי הרב ר' נתן בן הרב ר' מאיר ז"ל. ומר רב יהודאי אוסר זה. וצריך דקדוק גדול זה. וקבלנו סימן לטרפות הסירכות ממורי הרב ר' נתן, כל דסריך נשחת ואד"ם [ר"ת — אונא דופן אומא] אי"ן. פירוש אונא [לאונא, אונא] לדופן או לאומא, הסרכות כשירות. אבל כל שאר הסרכות טרפות. כתב הרב ר' משה [פי"א ה"י], שאם הסרכא בבשר ובעצם, שהוא מן המתירין, והרב אביו מן האוסרין. והשתא למנהגא דילן, כל היכא דסריכן בדופן כשרה מאוני ולעיל. אבל אי סריכא לחזה טריפה. ואי רובה דסירכא נסרכת בצלעות או על השמנינות התולה על הצלעות ומיעוטא בחזה כשירה. ואם רובה על החזה טריפה. אבל סרכא הבאה מן האונא ומן האומא ונסרכת לדופן, אית דבעו מימר אם רוב נבדקת באומא טריפה, ואם רובה באונא כשירה, וכן מנהג נרבונה. כתב מורי הרב ר' נתן ז"ל, שאין הסירכות פוסלות אלא בריאה, [לא] בקנה ולא בושט ולא בשום מקום אחר. ובלבד שהסירכא לא תהא בריאה, וטעם הדבר שהסירכא פוסלת בה, מפני שהריאה אינה נזונת אלא משאיבתה ולכך מתקלקלת ונחלית בדבר המועט. אלו הן המקומות הפוסלות בהם הסירכא, א' אומא לדופן, פירוש שלא מחמת מכת הדופן. ב' אומא לאונא או אפילו אונא לאונא שלא כסדרן. ג' עינוניתא דורדא, כל היכא דסריכא. ד' לטרפשא דליבא. ויש מביאין ראיה על זה מדאמרינן לקמן [מ"ט ע"ב] חלב העשוי ככובע דכרכשא ודטרפשא דליבא אינו סותם. וכיון דאין סירכא בלא נקב, נקובה היא ואינה סתומה. וכן פירש רש"י. ה' לגרגרת או לאחד הקנים היוצאים ממנה. ו' לקנה הלב המחובר לשדרה, והוא חלול והולך ללב ומתחבר לחוליות השדרה ויורד עד למטה מטרפשא דכבדא. וכן שנסרכה בשומן שעומד על גב אותה הקנה בין שתי הערוגות, וקורין אותה ארמילא. ז' לטרפשא דכבדא. ח' לחזה או לשמנינות התולה על החזה בין האומא בין האונא כל היכא דסריכא לכל אלו טריפה, ואינה כשירה אלא באונא לאונא או לאומא כסדרן או אונא לדופן או אומא לדופן היכא דאיכא מכה לדופן. כל אלו הסירכות אנו למדין מריאה הסמוכה לדופן בין העלתה צמחין בין לא העלתה צמחין, דקיימא לן דקרעינן לה בסכינא דחליש פומיה ואי איכא ריעותא בדופן תלינן בתר דופן וכשירה והוא דלא אינקיבא כפרש"י. ואי ליכא מכה בדופן טריפה, ואפילו לא יצאה נקובה, דאמרינן קרום שעלה מחמת מכה הוא ואינו קרום. זהו הפסק הנכון. ולא מצאנו לרבנן בתראי כגון רי"ף ותלמידיו להחמיר בזה. מיהו לא נהגו העם עכשיו למעבד בה עובדא, לפי שאין רוצין לסמוך על בדיקתם בזה, ואם בא חכם בקי לעשות כך מותר לו לעשות, ואין בזה משום דברים שאחרים נהגו בהן איסור אין אתה רשאי להתירן בפניהם [פסחים נ' ע"ב], שהרי אילו ידעינן דלא אנקיבא ריאה כשירה. וכיון דבדקה חכם איגלי מילתא דלא אינקיבא. והר"מ [פי"א ה"ז] מתיר אונא לחזה. ולא ראינו מי שהתירה אלא הוא. עד כאן. והעלתה צמחין כשירה, ואע"ג דמליין מוגלא או מים זכים. והוא דלא אסרוח, אבל אסרוח טריפה, כדאיתא לקמן [נ"ה ע"א]. וצמחי וטינרי טינרי כולן צמחים הוא, מיהו הני זוטרי והני רברבי, וכולהו כשירה.
וריאה שהיא דבוקה בשדרה, דהיינו גג האומה, מהשלמת גג האוני ולמטה, קורין אותה פולמונדא, ומתירין אותה, והוא שדבוקה לגמרי שאין בה פלוש כלל. ויש מחמירין ואומרין שצריך שיהיו האונין והאומא הכל דבק לשדרה בלא פלוש. ואם אין האונין דבוקין אע"פ שהאומא דבוקה לגמרי אסורה. כן מנהג נרבונה. ותימה הוא, שהרי אם האונין לבדן תהיה בהם סירכא הלא הם מותרות כיון שהם במצר החזה. עד כאן מצאתי בחדושי נרבונה. ויש לתרץ שזה הוא הטעם שכשהאונין גם כן דבוקות האומא חזקה בדביקתה יותר ואינה מתפרקת. ובנרבונה היה מנהג ממקצת הנשיאים ז"ל שאוכלין את הדבק. ועדיין מנהג מקצת בני העיר לסמוך על ההיתר ההוא. אך הם מיעוטא דמיעוטא, וכל חכמי העיר נוהגין בו איסור. וכן בכל גבול ישראל לא שמענו מקום שנוהגין בו היתר. והדבק הוא שתהיה בו סירכא קצרה שלא תהיה ארוכה כמלא רוחב גודל, ואע"פ שהיא דקה. ואם הסירכא רחבה כמלא רוחב גודל אע"פ שהיא ארוכה יותר מתירין אותם כמו כן, ואומרין שאינה מתפרקת. וכן אם סרכות הרבה עולות ממקום אחד דינן כדבק ואינן מתפרקות. ונראה לומר והוא שיהיו כשיעור הדבק. וכל הדברים האלה צריכין עיון גדול. וכל רבני הארצות החמירו בזה, ואין לזוז מאחריהם. והמחמיר תבא עליו ברכה.
נקבה המרה וכבד סותמתה כשירה. ואי לא טריפה. בספר התרומה [סימן ט"ז]. דאי אינקוב כבד להדי מרה טריפה. וכתב ה"ר משה בפרק ו' בהלכות שחיטה [ה"כ], כל אבר שאמרו בו שאם ינקב במשהו טריפה כך אם ניטל כולו טריפה, בין שניטל בחולי בין שניטל ביד בין שנברא חסר. וכן אם נברא בשני איברים מאותו אבר טריפה, שכל היתר כנטול הוא חשוב. כיצד, אם נטל אחד מן המעים או המרה וכיוצא בהן בין בעוף בין בבהמה טריפה. וכן אם נמצא בהן שני מררות או שני מעים טריפה. וכן כל כיוצא בהן. אבל אם נטל הטחול או שנמצאו שנים מותרת, שאינו מכלל המנוים. עד כאן. ויש לפרש דוקא בשהשתי מררות דבוקות זו בזו, שאם תנטל האחת תנקב האחרת, דאיכא למימר כל יתר כנטול דמי, והוי נקב השני. אבל אם אינן דבוקות זו בזו כשירה, שהיתירה כנטולה דמיא. ויש שפוסקין דדוקא נקבה המרה אבל נטלה כשירה, כדאמרינן [נ"ה ע"א] הכליות שניטלו כשירה ולקתה בכוליא טריפה. וכתבו הגאונים עוף שאין לו מרה בודק את הכבד ומוצצו, אם נמצא בו טעם מרה כשירה ואם לאו טריפה. ושמעתי כי בני היונה אין להם מרה, וכיון דכולהו הכי אית להו שרו. וכן שמעתי אומרים שהצבי אין לו מרה אצל הכבד כשאר חיות ובהמות אלא סמוך לזנבו. ושתי מרות הדבוקות שאינן יכולות להתפרד בלא נקב ושפכי אהדדי, יש שנוטים להיתר ואומרים דכאחת חשבינן להו, כדאמרינן בבועי [מ"ז ע"א] ובתרין סניא דיבי [נ"ח ע"ב]. ויש שאוסרין כדין שני מעים ומדאמרינן גבי גובתא מבי כסי לכריסא דהיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר. והא לאו ראיה היא, דשאני התם משום דאמרינן הני ברייתא הכי אית להו דנפיק להו גובתא מבי כסי להובלילא אבל לא נפיק להו מבי כסי לכריסא, אבל הכא בשתי מרות אית לן לדמויי להיתרא לתרין סניא דיבי ותרי בועי דהיכא דשפכי אהדדי חשבינן להו לחד וכשירה. ולא דמו לשני בני מעים דהיכא דלא הדרי וערבי טריפה לפי פסק הרי"ף, דאפשר מפני שהן דקין וצרים וארוכים לא מהני בהו שפכי אהדדי אי לא הדרי וערבי. אבל גבי מרה איכא לדמויי לתרין סניא דיבי דכי שפכי אהדדי כשירה. ועוד שאפילו בשני בני מעים איכא דפסקי להיתר אע"ג דלא הדרי וערבי, כמו שמתבאר לקמן [נ"ח ע"ב]. וקיימא לן [נ"ד ע"א] דאין להוסיף על הטריפות, אין לך אלא מה שמנו חכמים, וכן מצינו שכתב הרב ר' דוד קמחי דשתי מררות אי שפכי להדדי כשירה, ונראין דבריו, וצריך עיון. דין גלוי ביארנו במסכת ע"ז [ל' ע"א].
<h2>דף מח:</h2>
מחט שנמצאת בריאה היכא דאיתא לריאה כשהיא שלימה לקמן נפחינן לה, אי ליכא בה נקב כשירה לא שנא אלימתא ולא שנא קלישתא, דאמרינן מחטא סמפונא נקט ואתא. אבל ליתא לריאה שלימה לקמן לא מכשרינן לה, דילמא נקובי נקיב ואתא.
וסמפונא דריאה דאינקוב לחבריה טריפה, אבל לריאה כשירה. והר"מ נראה שאוסר, שכתב פרק שביעי [ה"ג] אחד מסמפוני ריאה שניקב אפילו לחבירו טריפה. נראה דכל שכן ניקב לריאה דטריפה. וכן נראה ממה שכתב פרק י"א [ה"ה]. אך הראב"ד ז"ל הגיה עליו וכתב שמותר היכא דלא אינקיב לחבריה. והדרא דכנתא דאינקיב לחבריה כשירה, חבריה מגין עליו. ואין אומרים בטריפות זו דומה לזו. ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה. דין חרותא, והוא שצמקה ריאה שלה, מפרש לקמן.
ומחטא דמשתכח בחתוכא דכבדא קופיה לבר, נקובי נקיב וטריפה. ואי קופיה לגאו סימפונא נקט ואתא. והני מילי באלימתא, אבל בקלישתא אע"ג דקופא לגאו נקובי נקיב ואתא. אבל מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לא אמרינן אי קופא לגאו אי קופא לבר, דהתם כיון דאיכא אוכלין ומשקין אימר אוכלין ומשקין דחקוה.
<h2>דף מט.</h2>
כתב הר"מ [פ"ו ה"ח], קנה הכבד הם המזרקים שבו הדם וכו'. א"א [אמר אברהם] כמדומה לי שהוא סובר על הקנים דכבדא כריאה שאפילו על שיש מהן בתוך הכבד נאמר שאם נקב במשהו טריפה. ואינו כן, ואין חכם שיפסוק כן, אלא מה שמתפשט ממנו לריאה והוא חוץ לכבד, ועל כן אין חשש נקב בכבד בשביל נקב עצמו, אלא שמא דרך הושט בא, ונקב הושט ובא לו לכבד. היה הקצה החד שלה בפנים בידוע שנקבה. א"א [אמר אברהם] אין כאן תבלין ולא מלח, והמבין יבין, ואין כאן ודאי נקובה.
מחטא דאשתכח בסימפונא רבה דכבדא כשירה. קשייתא דאשתכח במרה אמרינן דהא ודאי סמפונא נקט ואתא, ואע"ג דלא נפיק, אימר מרבל הוא דקא רביל ביה. והני מילי דדקלי, אבל דזיתא מבזע בזע. ואע"ג דמכשרינן גבי ריאה. התם הוא שהריאה שלימה לפנינו, אבל הכא אין הושט והדקין לפנינו ואימר נקוב הושט והדקין ומשם לכבד ומכבד למרה. כך צריך לפרש לפסק הרי"ף. אבל רש"י פירש אבל בזיתא מבזע בזע, ומאן דטריף בריאה טריף נמי בהאי, אבל מאן דמכשר בריאה הוא הדין דמכשר בהאי, השלמה.
אינקיב ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן, דהא תלינן בזאב. מורנא אחר שחיטה פריש, פירוש תולעת. נקבה הקיבה טריפה.
<h2>דף מט:</h2>
תנינא בסיפרא [פ' ויקרא פ"ג], את כל החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב, מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף, פירוש שהוא אסור. חלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר. והני מילי דאיתרא אבל דאקשתא אסור. ובהשלמה כתוב דמסתברא דאפילו דאיתרא אסור, מהא דגרסינן בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"א ע"א], דמשמע התם דבני בבל אוסרין אותו, ואנן כבני בבל נהגינן. מיהו לכאורה סוגיא דהכא מוכחא כדעת הרי"ף. ומנהג הארצות האלה לאסור הכל. והרב ר' משה מתירו פרק ז' [ה"ו] בהלכות מאכלות אסורות. ובפרק גיד הנשה [צ"ב ע"ב] מתבאר עוד. חלב טהור סותם, חלב טמא אינו סותם. וחלב חיה דדוכתיה בבהמה אסור אינו סותם, דאע"ג דשרי באכילה הדוקי לא מהדק. חלב העשוי ככובע אינו סותם. תרגמא דכרכשא ודטרפשא דליבא, זהו חלב טהור. וטרפשא דליבא הוא חלב שהלב נחבא בו. בני מעים שניקבו וליחה סותמתן טריפה.
<h2>דף נ.</h2>
מקיפין בבני מעים. פירוש כגון דאשתכח נקב בבני מעים, ולא ידעינן אי קודם שחיטה אינקיב אי אחר שחיטה אינקיב, נקבינן השתא בההוא מעיא נקב אחרינא ומדמינן האי נקב להאי נקב. אי דמי, לאחר שחיטה אינקיב. אי לא דמי, קודם שחיטה אינקיב וטריפה. הנהו בני מעים דאתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אידמו, אתא רב משרשיא בריה משמש בהו ואקפינהו ואידמו, אמר ליה אבוה מנא לך הא, אמר ליה והא כמה ידי משמשו בהני מקמי דליתי קמיה דמר, אמר רבא חכים ברי בטריפות כר' יוחנן. מקיפין בריאה, ואפילו מערוגה של בהמה זו לערוגה של בהמה אחרת. והני מילי מדקה לדקה ומגסה לגסה, כגון צאן לצאן ושור לשור. ויש מפרשים מאונא לאונא או מאומא לאומא. אבל מדקה לגסה ומגסה לדקה לא. מקיפין בקנה, ואפילו מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא, אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא.
חלחולת שנקבה כשרה הואיל ויריכים מעמידין אותה. וכמה מקום הדבק, ואפילו נטל כולו כשר, והוא שנשתייר בו כדי תפיסה. וכמה כמלא בטדא בתורא. פירש ר"ש אצבעים. כך כתוב בהשלמה ובפירושי רבינו מרש"י מצאנו כתוב אצבע והרי"ף פירש ארבע אצבעות. ושלא במקום הדבק במשהו.
<h2>דף נ:</h2>
הכרס הפנימית שנקבה או שנקרע רוב החיצונה. איזהו כרס הפנימית, מפרעתא, היכא דפרעי טבחי. ואיכא מאן דאמר כל הכרס כולו זה הכרס הפנימי, ואיזהו כרס החיצון בשר החופה את רוב הכרס. ולחומרא עבדינן. או שנקרע רוב החיצונה, בגדולה טפח בקטנה רובה. ולא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש, אלא כל שנקרע בה טפח לא הוי רובה. זו היא ששנינו בגדולה טפח. ושנקרעה רובה ולא הוי טפח זו היא וקטנה רובה. וכתב ה"ר משה בפרק תשיעי בהלכות שחיטה [ה"ה] שנקרע רוב עובי הבשר אע"פ שלא הגיע הקרע לכרס עד שנראית. ומורי הרב ר' נתן בן הרב ר' מאיר כתב עליו, לרוב פלפולו אמר זה, ודברי נביאות הם, ואנו אין לנו אלא כמו שפירשנו. אם נקדרה כיתר מסלע טריפה, שאם תמתח תעמוד על טפח. וכמה יתר מסלע, כגון דקיימא תלת קשייתא בצפה בדוחקא בלא צפה ברווחא. פירש רש"י בצפה עם האוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלין אותה.
המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ טריפה. המסס בלעז צינפנץ, עובי בית הכוסות שקורין דובלא. והמסס הוא סמוך לקיבה. מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה, משני צדדין טריפה. פירוש משני צדדין, נקב מפולש. ואורחא דמילתא נקט, דבדקין ליכא למימר הכי, דאורחא דמילתא בעור דק המחט נוקב נקב מפולש. אבל רש"י פירש עובי בית הכוסות שהוא מוכפל ושם הוא עב מצד אחד, שלא נוקבתו מצד זה לצד זה ולא יצתה לחוץ כשירה. ואהכי נקט עובי בית הכוסות, דאילו במקום שהוא דק וקלוש אין לחלק בין מצד אחד לשני צדדין, שהרי בתחיבת מחט כל שהו ניקב משני צדדין ויצתה לחוץ, בפרק המדיר במסכת כתובות [ע"ו ע"ב], עד כאן לשונו. ויש לומר שזהו דעת רש"י שאין ראוי לחלק בזה, דמילתא דלא שכיחא הוא שינקוב זה בלא זה. ולאו למימרא היכא דאתרמי וחזינן דנקב משהו ולא נתחב בעור כל כך וחזינן בודאי שלא נקב נקב מפולש דאסרינן לה. אלא ודאי כשירה ואין לפקפק בזה. והראיה מפורשת על זה מדאמרינן לעיל [מ"ב ע"ב] המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ טריפה. אלמא דאפילו היכא דליכא עובי בית הכוסות לא אסרינן לה אלא היכא שניקב לחוץ. ועוד ראיה מבוארת שכן דעת רש"י כמו שכתבנו, שהוא כתב וזה לשונו שנקבו לחוץ פירוש שהנקב נראה לחוץ. והיינו דנקט הכא טפי לחוץ מניקבו הדקין, לפי שבניקבו הדקין אע"פ שלא יצא לחוץ, כיון שניקב מקצת העור מה שמשתייר לא מצי מגין עליה, אבל בהמסס ובית הכוסות מצי מגין, ובעינן יצא לחוץ. ויש חכמים שכתבו על זה דהא ליתא, דאפילו בבני מיעים נמי בעינן שיצא לחוץ לגמרי, כדאמרינן [לעיל ע"א] דרשב"ג, בני מעין שניקבו וליחה סותמתן כשירה. ואע"ג דאמרינן אין הלכה כרשב"ג בטריפות, הני מילי מליחה, אבל אם העור עצמו שלא ניקב כולו כשירה, להכי נקט לחוץ לאפוקי זה לתוך זה הוא דנקט כדאמרינן לעיל. מיהו תימא הוא לכולהו פירושי, משני צדדין אמאי טריפה בעובי בית הכוסות, הא אפילו כשנקב העובי משני צדדין, דהיינו שתי עורותיו המדובקים, אכתי הנקב אינו נראה חוץ לחלל. אלא בבית הרעי היא עדיין שכל אותו עובי מבפנים היא מקום ששם עומד הרעי. ואם כן מאי שנא מנקבו זה לתוך זה אינו יוצא חוץ לחלל. וי"ל דאע"ג דאותו עובי נראה כמדובק בשתי עורותיו מכל מקום חשבינן ליה כאילו יכולין להפרד אחד מחבירו, דהא מפרקי בידא, ודוק. וכיון שכן, הוי כאילו ניקב חוץ לחלל. וכי תימא אם כן דאפרוקי מפרקי אמאי בעינן שיהו שני העורות נקובין, אפילו לא ליהוי אלא אחד נקוב תהוי טריפה, דהא לחוץ הוא. י"ל דמכל מקום אע"ג דבידא מפרקי, מדובקים הם קצת, ולא גרע מחלב טהור שסותם. ומשום הכי בעינן שיהו שני העורות נקובין. זה מצאתי כתוב בשם ה"ר שלמה ב"ר אברהם. וכן כתב הראב"ד ז"ל וזהו לשונו והוא הדין לנקבו הדקין ולנקבה המרה ולכרס הפנימי שנקבה, דבעינן נקב מפולש. אלא מפני שבית הכוסות הוא עב, ופעמים שהמחט נכנס בו ואינו נוקבו לחוץ, חלק בו יותר מכולן, עד כאן.
<h2>דף נא.</h2>
נמצא עליה קורט דם, בידוע שהוא קודם שחיטה. לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה. הוגלד פי המכה בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה. לא הוגלד פי המכה, המוציא מחבירו עליו הראיה. למאי נפקא מינה, למקח וממכר, שאם היתה טריפה ברשות המוכר יש ללוקח לחזור בו, דמקח טעות הוא. ואע"ג דכל נקבי דעלמא דאע"ג דלא נמצא עליו קורט דם טריפה התם ליכא מידי למסרך, הכא כיון דאיכא מחט, אם איתא דקודם שחיטה מסרך הוה סריך.
הא דאמרינן לא הגליד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה אסיקנא בפרק המדיר [כתובות ע"ו ע"א] שעל הטבח להביא ראיה, שנולד הספק ברשותו, ואפילו בדלא יהיב דמי. וקרי ליה המוציא מחבירו, דסתמא דמילתא כמה דלא יהיב איניש זוזי לא יהבי חיותא. וכתב רבינו אפרים ז"ל, ודוקא בטריפות שעל ידי מחט וכיוצא בו דלא שכיח, הוא דהוי מקח טעות, אבל בטריפות הריאה דשכיח לא הוי מקח טעות. וכתב הראב"ד בפרק המדיר מספקא לי אי בעינן שימצא קורט דם משני צדדין, דאי לא תלינן שלא ניקב מצד שני עד אחר שחיטה, או דילמא כיון דנמצא עליה קורט דם מצד אחד, דודאי מחיים איתחילה ליה, אמרינן כוליה מחיים ניקב. עד כאן לשונו. ולפי מה שפירש רש"י נמצא עליו קורט דם, דמן המחט קאמר, ליכא לספוקי במידי, דכיון דנמצא דם במחט טריפה. אבל לדעת הראב"ד אי ליכא דם במחט ואיכא דם במכה מצד אחד ולא מצד אחר, אי הוי מחט קלישתא, דנקבה משני ראשין ולא מוכחא בה מילתא (אי) [הי] אינקיב ברישא, אי האי דנמצא עליו קורט דם אם אידך, איכא למימר דתלינן לקולא, דאם איתא דמחיים אינקיב בתרוייהו איבעי למשתכח דם. ומדלא אשתכח ביה דמא הדרינן למאי דקיימא לן [ט' ע"א] בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. ואע"ג דאשתכחא בה ריעותא דמחט, מכל מקום כיון דאשתכחא ביה נמי חזקה דהיתירא דלא נמצא עליה דם בצד אחד, איכא למתלי דההוא צד אחר שחיטה אינקיב וכשירה. ע"כ הגה"ה.
וכתב הראב"ד ז"ל בהגהותיו, אמר אברהם, על ענין נפילה אני צריך לדבר, מפני שנסתפקו לי דברים הרבה. ותחלה אומר מה שאמר במשנה [מ"ב ע"א] נפולה טריפה אע"פ שלא נפסק חוט השדרה שלה ואע"פ שלא נשבר בה עצם אבל מפני כח הנפילה נתרסקו אבריה, כמו נתמסמסו שהלך כחם. עוד אומר שאין הנפילה טריפה אלא אם כן נפלה מגובה עשרה טפחים, לפי שאין חבט מיתה בפחות מעשרה, כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ' ע"ב]. ודוקא ריסוק אבל שבירת עצם יש בו, ואם נשברה רגלה למעלה מן הארכובה ודאי טריפה היא. ולא עוד אלא לענין תשלומין נמי מיחייב לשלם את כולה, דכי היכי דיש בה אומד לשבירת רגלה מן הארכובה ולמטה ולנזקין הם, הכי נמי יש בה כדי שבירה מן הארכובה ולמטה ולמיתה, שאין הפרש בשבירת עצם בין למעלה ולמטה. ועל הדרך הזה נתקיימו דברי הרב ר' יצחק ז"ל בבבא קמא [נ' ע"ב], שכתב דברי רב נחמן שאמר שחבט בפחות מעשרה, ולא משום ריסוק אברים אלא משום שבירת עצם. עתה אשאל אם נפלה אבן על הבהמה מגובה תשעה, אם נאמר גם כן בזה אין ריסוק בפחות מעשרה אפילו שיש לומר בנפילת הבהמה חי נושא את עצמו ואין ריסוק בפחות מעשרה, אבל בנפילת אבן עליה אפילו בפחות מעשרה יש ריסוק. או דילמא כהדדי נינהו. וכן מה שאמרו [נ"ו ע"ב] דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה שהיא טריפה בתוך מעת לעת, היש שיעור לדריסה או לטריפה זו בין ריחוק לקירוב. ומסתברא דליכא הפרש בזה, לפי שהכח גורם ומכביד ההכאה, שהרי זכרים המנגחין זה את זה ונפול לארעא חיישינן להו משום ריסוק אברים, ואע"פ שלא היתה נפילתם מגובה עשרה. עוד אשאל מה שאמרו [ע"א] הכה על ראשה והלכה כלפי זנבה אי שלים חוטרא אפלגא דגבה או אפילו לארכה כלה ואית ביה קיטרי חיישינן לריסוק אברים, היש שיעור להכאה זו בין קטנה לגדולה, ודאי לענין נזיקין אמרינן יש אומד לנזקים אבל לענין טריפות בכל הכאה חיישינן. או דילמא ילפינן להא מילתא מזכרים המנגחין זה את זה דאמרינן אי נפול חיישינן ואי לא אע"ג דדוו וקיימי ולא ניידי לא חיישינן, והכא נמי עד דנפלי לארעא ולא ניידי לא חיישינן. או דילמא בזכרים המנגחין זה את זה קים להו לרבנן דליכא ריסוק עד דנפלי לארעא, אבל בכח אדם לא (קיימא לן) [קים להו] מילתא לחלק בין כח לכח, ואפשר מכי דוו וקיימי טריפה. ומסתברא מכי דוו וקיימי חיישינן. דאי סלקא דעתך עד דנפלי, כי הלכה לה מראשה כלפי זנבה על פני ארכה ונפלה אמאי לא חיישינן. אלא ודאי בדוו וקיימי קאמרינן. וטעמא דמילתא מפני שכל השדרה כולה יכולה לקבל הכאה בלא ריסוק, מה שאין כן בפלוג חוטרא אפלגא דגבה. עוד אשאל אם הכה אותה על אבר שהיא טריפה ממנו בשבירתו, אם נאמר גם כן שהיא טריפה ברסוקו. ואם תאמר הרי נשבר העצם מן הארכובה ולמעלה לא מכח ההכאה נשבר, ואם בריסוק אבר אחד טריפה למה ליה נשבר. אין זה כלום, שהשבירה לא תועיל לה הלכה ולא מעת לעת, והריסוק נצל באחד מאלו. ועוד כי השבירה הזאת ששנינו אפילו נפלה מפחות מעשרה ונשברה רגלה, ואם משום ריסוק אין בה לעולם, אם הכה על שוקה במקום טריפות אפשר חוששין גם כן לריסוקה. וכן בגולגולת שחסרה כשיעור מלא מקדח [מ"ב ע"א], אם הכה עליה כשיעור הזה, אם תהיה טריפה בתוך מעת לעת או לא. ומסתברא דחיישינן לה, דהא כי שלים חוטרא אפלגא דגבה או אפילו אתילתא או ריבעא הא אמרינן דטריפה. דאלמא הנהו חוליות דמחא עלייהו חיישינן לריסוקייהו. (והם הכי) [והוא הדין] לכל אבר שהיה נטרפת בחסרונו ובשבירתו חוששין לריסוקו. והוא דדויא וקיימא ולא ניידא. עוד יש לומר מזכרים המנגחין זה את זה דכי נפלי לארעא חיישינן, והלא הנגיחה אינה אלא באבר אחד או בשנים או בגולגולת לבד, וכי נפלו חיישינן לרסוק אברים, שיש לומר שאין הטריפות מכח הנפילה אלא מכח הריסוק, דאמרינן כיון דנפלו כח גדול היה בהכאה ויש בה ריסוק אבר. וכל הנך חיישינן דאיתאמרו בגמרא על נפילה כולהו לענין ריסוק אמירי, ולא סגי להו בדיקת חוט השדרה ומעת לעת כלל. והנוטה מזה נוטה מדרך השכל. עוד אשאל, הא דאמרינן הלכה אפילו בדיקה לא בעיא, עמדה והלכה קא אמרינן דאיכא תרתי, או דילמא אפילו הלכה לחודיה. ומסתברא אפילו הלכה לחודיה, מדאמרינן עוף שנחבט על פני המים כיון ששט מלא קומתו דיו, והא הכא הילוך גרידא הוא וקאמר דיו דלא בעי מעת לעת ולא בדיקה. מיהו תמיהא לי, נחבט על פני המים, אטו מי קשו מיא משערי ומבזרוני דלא חיישינן בהו. ויש לומר דדוקא נחבט קאמר דאתי מרזיא, אבל נפילא ממילא לא. (והם הכן) [והוא הדין] נמי כל הני דאמרינן בהו לא חיישינן, אם נחבטו עליהם מכח אדם חיישינן בהו, שהכח הוא גורם הריסוק. וכן דבקא דבתרי גפי אסור משום כח ההכאה הוא, שהוא מכה את עצמו בכח אל המוט שהוא דבוק בו, ואחר שיסיר אותו מן הדבק יעמד דוה ולא ינער לעמד, אע"פ שהמפרכס חוששין לו משום ריסוק. עוד אשאל כל הני דאמרינן אין חוששין להם משום ריסוק אע"ג דדוו וקיימי, מי יש בדיקה או לא. ואע"ג דלא בעו מעת לעת, בדיקה מיהת בעו, דהוו להו כשהתה מעת לעת. או דילמא בדיקה נמי לא בעו. ועוד מי בעינא להו פרכוס בשעת שחיטה, משום דהויא לה כמסוכנת, או דילמא לא דמיא למסוכנת, דההיא שוכבת ואינה עומדת, וזו אע"פ שעומדת במקומה ואינה מהלכת הרי עומדת על רגליה ואינה נופלת. ועוד מסוכנת עצמה שאמרו בה [ל"ז ע"ב] שמעמידים אותה בידים ונופלת הויא מסוכנת אבל אם עומדת ואינה נופלת לא הויא מסוכנת ואע"פ שמכין אותה לעמוד מאיליה ואינה עומדת. ואם תמצא לומר שמכין אותה לעמוד ואינה עומדת מסוכנת הויא, ננערה לעמוד מי הויא כעמידה או לא. ומסתברא דניעור לא מפיק לה מכלל מסוכנת, שהרי חוזרת ונופלת, ומעמידין אותה ואינה עומדת קרינן ביה, ולא אמרינן שהעמידוה ולא עמדה. אלמא כל שאינה יכולה לעמוד על רגליה מסוכנת היא. ועוד נפולה שננערה לעמוד ולא עמדה, שאמרו אינה צריכה מעת לעת, מי הויא כמסוכנת ובעיא פירכוס הואיל ואינה עומדת. או דילמא כיון דמאיליה ננערה לעמוד נפק ליה מכלל ריסוק אברים ובבדיקה סגי לה. עד כאן לשונו.
נפלה מן הגג טריפה. הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים, דאע"ג דלית ליה מדי למסרך, משום דאמרינן דאמידא נפשה וקפצה למטה. אבל אי חזינן דנפלה, כגון דאישתמיטה ונפלה או שנדחפה חוששין לה, ולית ליה תקנתא בבדיקותא אלא אם כן שהתה מעת לעת, דסגי לה בבדיקה, כלומר שיבדוק בכל האיברים הנטרפת בהן, ואם לא מצא בהם טרפות כשירה. ואע"פ שנתרסק אחד מאיבריה ונפסדה צורתו, כיון שאין בו טרפות כשירה. אבל אם לא שהתה מעת לעת ושחטה טריפה, ולא מהני בה בדיקה. ואי עמדה אינה צריכה מעת לעת, אבל בדיקה בעיא. הלכה, אפילו בדיקה לא בעיא. פשטה יד ורגל, אע"פ שלא עמדה כעמדה דמי. עקרה רגל להלך, אע"פ שלא הלכה, כהלכה דמי, ואפילו בדיקה לא בעיא. אבל ננערה לעמוד ולא עמדה לאו כלום הוא, השלמה. וצריך עיון כי בגמרא גרסינן ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה, וליכא מאן דפליג.
ההיא אמרתא דהואי משדרא כרעא בתריתא, אמר רב יימר האי שיגרונה נקטה, כלומר חולי לקח אותה על הירך וכשירה. ואע"ג דאיכא למימר דילמא חוט השדרה נפסק, אפילו הכי כשירה [ותלינן ב]שיגרונא [דפסיקת חוט] השדרה לא שכיח.
זכרים המנגחין זה את זה אין חוששין משום רסוק אברים, ואע"ג דמדוו וקימי, צימרא בעלמא הוא דנקיט להו. ואי נפל לארעא ודאי חיישינן. ואע"ג דקיימא לן אין חבט בפחות מעשרה, בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ"א ע"א]. שאני הכא דמכח הדחיפה שמנגחין זה את זה נופלים חיישינן. אבל היכא דממילא נפלי אין חבט בפחות מעשרה. והאי עשרה דאמרינן מכריסא דבהמה ועד ארעא משערינן להו, כדאמרינן התם בההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי וטרפיה רב נחמן, דאמרינן מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה, אריתא דדלאי כמה הויא שיתא, אשתכח כי מיחבט בעשרה טפחים קא מיחבט. השלמה.
הני דכרי דפתקי גנבי אין חוששין משום רסוק אברים, מאי טעמא אמתניהו שדו להו כי היכי דלירהטו קמייהו. אהדרינהו מחמת יראה חיישינן, אבל מחמת תשובה תשובה מעליא עבדי.
בית הרחם אין בו משום רסוק אברים, פירוש לולד שנולד. ואע"פ שנדחק בצאתו מבית הרחם צר ואין צריך להשהותו מעת לעת. וה"ר משה [פ"ט הי"ז] פירש אם נתרסק בית הרחם. ותימה לפירושו מאי קא פריך עלה בגמרא מעגל שנולד ביום טוב, וצריך עיון.
<h2>דף נא:</h2>
בית המטבחים אין בו משום רסוק אברים, דאמרינן צפרניו נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ. ואע"ג דבההיא שעתא שנפל אישתמע קל גניחותיה. הכה על ראשה והלכה, כלפי זנבה או על זנבה והלכה לה כלפי ראשה ואפילו כנגד כל השדרה אין חוששין משום ריסוק אברים. ואי שלים חוטרא אפלגא דחרצי חיישינן. ואי מחייה אפסקת, כלומר ברוחב הגב בהפסק, אי נמי מחייה לארכה ואית בה קיטרי בחוטרא חיישינן. איכא דמפרש שצריך לבדוק כל האברים שנטרפת בהן, כדאמרינן גבי נפלה, דאפשר דבהכאת אבר אחד נתרסקו איבריה. ואיכא דמפרש שמפני הכאת אבר אחד לא חיישינן לריסוק איבריה, אלא לאותו אבר בלחוד הוא שצריך בדיקה אבל שאר איברים לא. וכן נראה שהוא דעת רש"י. מיהו ה"ר משה [פ"ט הי"ז] נראה שפסק כפירושא קמא, שהוא כתב וכל מקום שאמרנו חוששין לה אם שחטה צריך לבדוק כנגד כל החלל כולו מקדקד הראש עד הירך. וכך מצאתי שהורה הראב"ד והרב ר' שלמיה מלוניל. עוד כתב הרב [פ"ט ה"ח] שאם נתרסק אבר מן האברים שבפנים ונפסדה צורתו הרי זו טריפה אפילו נתרסק אבר מן האברים שאם נטלו כשירה, כגון טחול וכליות, הרי זו טריפה, עד כאן. ולפי דעת ההשלמה אינה מטרפת אלא בריסוק האברים שמטרפת בהן בנקיבתן או בפסיקתן, כמו שכתבנו למעלה. אפשר כי דעת הרב דטפי עדיף אם נפסק או ניטל האבר מגוף הבהמה יותר משנתרסק ונפסד צורתו כשהוא בתוך חלל הבהמה, שזו גורם לה חולי שתטרף או תמות בו. נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל כולו, אבל בסימנין אינה צריכה בדיקה, דסימנין קשין הם אצל נפילה. פירוש אבל בני מעים והריאה צריכין בדיקה. ויש מפרשים דוקא כנגד צריך בדיקה, אבל לא הם עצמם. ולא נהיר.
עמדה ושהתה מעת לעת ולא הלכה צריכה בדיקה. וכן נראה ממה שכתב ה"ר משה בריש פרק אחד עשר [ה"א] שהיא צריכה בדיקה עד שתשהא י"ב חודש בזכר או עד שתלד בנקבה. וזהו לשונו כל בהמה או עוף שנולד בהן ספק טריפה מטרפות אלו, כגון בהמה שנפלה ולא הלכה, או שנטרפה ביד חיה ולא ידוע אם האדים בשר כנגד בני מעים, או לא האדים, או שנחבסה גולגלתה ואין ידוע אם רובה או מיעוטה, וכיוצא בדברים אלו, אם היה זכר ושהה שנים עשר חדש הרי זו בחזקת שלימה כשאר כל הבהמות. ואם היתה נקבה עד שתלד. ובעוף בזכר שנים עשר חדש ובנקבה עד שתלד כל הביצים של טעונה ראשונה ותטעון טעונה שניה ותלד. ואסור למכור ספק טריפה זה לגוי בתוך זמן זה, שמא ימכרנה לישראל, עד כאן. וכן פסק הרב מורי ר' נתן בן הרב ר' מאיר לחומרא, וכן כתב, כל הני דאמרינן אין בהם משום רסוק איברים דשחטינהו לאלתר ולא עמדו ולא הלכו כשרין ואין צריכין בדיקה. עד כאן לשונו. וכן כתב הרב ר' משה [פ"ט הי"ז], והילכך הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה דאמרינן לעיל אין חוששין משום רסוק איברים, ואפילו בדיקה אינה צריכה. וצריך עיון לשון רש"י.
עוף שנתחבט על פני המים כיון ששט מלא קומתו דיו. ולא אמרן אלא מלמטה למעלה, אבל מלמעלה למטה אימר מיא אשפלוה. ואי מיא קוו וקיימי לית לן בה. פירוש ושרי, דליכא למימר מיא אשפלוה. ואי שדא הוצא וקדמיה, פירוש העוף איהו קא מסגי ושרי.
גלימא עיף מיעף אין בו משום ריסוק אברים. מתיח יש בו משום ריסוק אברים. ורש"י כתב דמתיח אע"ג דעייף לא חיישינן. כללא דמילתא כל הנחבט על גבי קשה חיישינן, על גבי רך או שריק לא חיישינן.
כיתנא דדייק ונפיץ לא חיישינן, דייקא ולא נפיץ חיישינן. דעביד ביזרי כיון דאית ביה קוטרי חיישינן. פירש רש"י אפילו דייקא ונפיץ חיישינן משום קוטרי דאית בהו. כתנא דדייק דעביד כטועני חיישינן, דהאי גיסא ודהאי גיסא לא חיישינן. פירוש אם נפל על צד החבילה מכאן ומכאן לא חיישינן. אסרי ודאי חיישינן. פירוש חבילות של קנים. דקתא חיישינן, פירוש נעורת פשתן. דקדקתא לא חיישינן, פירוש דקה שבדקה. חטי וכל (ל)מיניהו חיישינן. שערי וכל מיניהו לא חיישינן. תיבנא עביד ביזגא חיישינן, פירוש חבילה. לא עביד ביזגא לא חיישינן. קיטמא לא חיישינן, פירוש אינו נכבש, וכל שעה הוא טפוף ואינה קשה. נהילא חיישינן, פירוש מרוקד בנפה נכבש ונעשה קשה. נברא חיישינן, פירוש סיב הגדל סביב הדקלים ומייבשין אותו לחבלים והוא קשה. תמיהתא [לא חיישינן]. פירוש לאחר [שחלקוהו] לרצועות [להאי נברא] והוא רך. חול הגס חיישינן, חול הדק לא חיישינן. אבק דרכים [חיישינן], פירוש שנכבש ונעשה קשה. כל מיני קטנית לא חיישינן לבד מחימצי, פירוש פיישולש. מירמו במיא חיישינן. כללא דמילתא כל מידי דמשריק לא חיישינן [לא משריק חיישינן].
<h2>דף נב.</h2>
דבקא בחד גפא שרי בתרי גפי אסור, דלית ליה במאי ניח לא אמרינן דניח אעיקרא דגפיה. איזלא פירש רש"י עוף שנפל ברשת הפרושה באויר. ומקרבי קיטרי חיישינן, לא מקרבי קיטרי לא חיישינן.
וכתוב בהלכות גדולות כל היכא דבעיא בדיקה, כגון נפולה ושבורה ודרוסה דמתכשרי בבדיקה, הני מילי בדורות הראשונים דהוו בקיאי למבדק, אבל אנן לא בקיאינן למבדק ולא סמכינן אנפשין. הילכך אם לא הלכה או לא עקרה רגל להלוך אין שוחטין אותה עד שנים עשר חדש. ואם שחט אסורה, שאין לנו לבדוק ולסמוך עכשיו על בדיקתנו. אבל בהשלמה כתוב דהשתא נמי בדקינן. וכן כתב רש"י דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ומסתברא כותיה. אבל בהקפת נקובי ריאה ושאר הקפת נקובין בה ודאי לא בקיאינן, ואין מקיפין כלל, עד כאן.
נשתברו רוב צלעותיה טריפה. אלו הן רוב צלעות, שש מכאן ושש מכאן. אי נמי אחת עשרה מכאן ואחת מכאן. והוא שנשתברו מחציין כלפי שדרה. ובצלעות גדולות שיש בהן מוח, פירוש כי שלש עשרה [צלעות] יש בכל צד ו[מהן אחת] עשרה גדולים [שיש] בהן מוח. ובין נעקרו ובין נשברו ברוב שני צדדין. נעקרה צלע וחצי חוליא עמה, שהיא בוכנא ואסיתא טריפה.
<h2>דף נב:</h2>
והגולגולת שנחבסה ברובה, ברוב גובהה ברוב הקפה בעיא ולא איפשיט ולחומרא. ואם חסרה גולגולת בהמה כסלע טריפה, ואע"פ שלא נקב קרום של מוח ומוכחא הא מילתא ממסכת בכורות פרק על אלו מומין [בכורות ל"ו ע"א]. וכתב ה"ר משה [פ"ו ה"ה], ואם נקבה נקבים נקבים שיש בהן חסרון כולן מצטרפין כסלע. בשר החופה את רוב הכרס, בין ברוב קרוע בין ברוב נטול טריפה.
ודרוסת הזאב, בבהמה מן הזאב ולמעלה. למעוטי חתול דלית ליה דריסה בבהמה דקה. ודוקא בגדולים, אבל בגדיים וטלאים אף לחתול יש דריסה, וכל שכן בעופות שיש להם דריסה. ונמיה כחתול. ואין לזאב דריסה בבהמה גסה. איכא מאן דאמר דוקא בגדולים דבהמה גסה אבל בעגלים יש לזאב דריסה, והוה ליה זאב לגבי גסה כחתול לגבי דקה. ואיכא מאן דאמר דזאב בעגלים נמי לית ליה דריסה. ומסתברא כותיה שאין לך בטריפות אלא מה שמנו חכמים, ואין אומרים בטרפות זו דומה לזו.
<h2>דף נג.</h2>
וחולדה יש לה דריסה בעופות ואין לה דריסה בגדיים וטלאים. ובעופות מן הנץ ולמעלה. ונץ יש לו דריסה בעופות ואפילו בדרברבי מיניה בעוף הדק, אבל בעוף הגס לית ליה דריסה, דתנן [מ"ב ע"א] דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס. והרב ר' משה [פ"ה ה"ה] לא ביאר זה, וצ"ע. שאר עופות טמאין, בדכותיה אית ליה דריסה, בדרב מיניה לית ליה דריסה. ודרוסת הנץ בגדיים וטלאים לבית חלל פסולה. אבל אי לא אינקיב לבית חלל כשירה. שועל אית ליה מספק ולחומרא. ואין דריסה לכלב כל עיקר. ואין דריסה להני דדרסי אלא ביד, לאפוקי רגל דלא. ואין דריסה אלא בצפורן, לאפוקי שן דלא עד דמנקיב לחלל. ואין דריסה אלא מדעת, לאפוקי שלא מדעת. ואין דריסה אלא מחיים, לאפוקי לאחר מיתה דלא. וכגון שדרסה ומקמי דלישקלוה לסיחופיה קטלוה או דקטעוה לידיה. וקמ"ל דאין דריסה אלא בסוף, דזיהרא בהדי דשקיל לסיחופיה הוא דשדי'.
וארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהם חוששין שמא ארי דרסו. ואע"ג דאיכא למימר בכותל נתחכך, קיימא לן דחוששין לספק דרוסה. ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא. ספק על ספק לא על, אימר לא על. על ואותיב בינייהו, הוא שתיק ואינהו שתקי, אימר שלמא עבדי. קטע רישא דחד מינייהו, אימר נח רוגזיה. הוא צוח ואינהו מקרקרן, אימר בעותי הוא דמבעתי אהדדי. אבל איהו שתיק ואינהו מקרקרן איכא למימר אזוקי מזיק להו, ובכי הא חוששין לספק דרוסה.
<h2>דף נג:</h2>
בר אווזא דעל ואזל לבי קניא ונפק ואתא כי ממסמס קועיה דמא, אמרינן כי היכי דספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, ולא חיישינן בהכי לספק דרוסה. ונפקא מינה לקנה דנקיבתו ברובה, דרוסתו במשהו.
דרוסה שאמרו עד שיאדים הבשר כנגד בני מעים. נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו. היכי דמי נתמסמס, כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי. וכן נמי אי מייתו ריאה לקמן ומותבינן לה ויתבא שפיר, ואי כד מבלינן לה נפלה תילחי תילחי טריפה, דכיון דנתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו. בקוץ עד שתנקב לחלל. בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעים. פירוש ואפילו לא האדים הבשר מבפנים אלא מבחוץ טריפה, דזיהרא מיקלא קלי, השלמה. ובפסקי ה"ר אשר כתוב דיש שמתירין עד שיאדים הבשר מבפנים כנגד בני מעים. וצריך עיון. מיהו כיון דאיסור תורה הוא יש לנו להחמיר. ובסימנין משיאדימו סימנין עצמן, ובין וושט בין קנה דריסתו במשהו, דזיהרא מיקלא קלי. דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד החלל מקפא דמוחא עד אטמא. הנהו שרקפא דספק דרוסות דאתו לקמיה דרב שדרינהו לקמיה דשמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא לפרסומי מילתא דאיסורא נינהו. וכתב רש"י לפי שהיו עופות דקים מאד ומרובים, ולא היה יכול לבדקם ולהתירן באכילה בבדיקה מפני הטורח, שמא יטעה באחד מהם. אי נמי אידי דנץ קליש זיהריה לא מאדים בשר ולא מנכר. ודבר זה נראה לי, השלמה.
<h2>דף נד.</h2>
דבי [פפא] בר אבין הוו מחו בגידא נשיא או בכולייתא וקטלי, אתו לקמיה דרבא, אמר ליה וכי להוסיף על הטריפות יש, אין לך אלא מה שמנו חכמים. והא קא חזינא דמיתא, גמירי דאי (כרכי) [בדרי] לה סמא חיה.
אלו כשרות בבהמה ניקבה הגרגרת או שנסדקה. עד כמה תחסר כאיסר האיטלקי והויא כמעתא זוטרתי דמשתכחי ביני פשוטי דפומבדיתא. והיינו שיעורא דדינרא קורדינא. כסלע, כיתר מסלע כדלקמן [נ"ה ע"ב] גבי גלודה. כאיסר, כיתר מכאיסר, דעד ולא עד בכלל.
נפחתה הגולגולת ולא נקב קרום של מוח. נקב הלב ולא לבית חללו כשרה. נשברה השדרה ולא נפסק חוט שלה, ניטלה הכבד ונשתייר ממנו כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה, המסס ובית הכוסות שנקבו זה לתוך זה, ניטל הטחול, ניטלו הכליות, ניטל לחי התחתון. כתב ה"ר משה [פ"ח הכ"ג] לחי העליון שניטל טריפה, אבל אם ניטל התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנין ולא נעקרו, הרי זו מותרת. וכל אבר שנאמר בו שאם היה חסר טריפה כך אם ניטל טריפה. אבל אבר שנאמר בו אם נטל טריפה אינה נאסרת אלא אם כן נחתך אותו אבר. אבל אם נבראת חסירה אותו אבר הרי זו מותרת, שאם לא תאמר כן נמצאת החסירה והנטולה אחת. וכל אבר שנאמר שאם ניטל מותר, קל וחומר אם חסר מתחילת ברייתה ולא נברא שהיא מותרת עכ"ל. והיכא דמשתכחי תלת כולייתא כשרה, דאמרינן כל יתר כנטול דמי. והני מילי להדיוט, אבל לגבוה אסור.
<h2>דף נד:</h2>
בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה, והוא דאיעכול ניביה אבל לא איעכול ניביה כשרה. ויש ספרים שכתוב בהם והלכתא אפילו איפסיק ניביה כשרה עד דמתעכלי אתעכולי, ולא הביאה הרי"ף והשלמה. אך הרב בעל התרומה [סימן כ'] הביאה ופסקה. ועוד מתבאר דין זה לקמן [ע"ו ע"א].
אין בעלי אומנויות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן.
<h2>דף נה.</h2>
ניטל הטחול. לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה. והני מילי בסומכיה אבל בקולשיה כשרה. ובסומכיה נמי לא אמרן דטריפה אלא דלא נשתייר מיניה כעובי דינר זהב, אבל נשתייר מיניה כעובי דינר זהב כשרה, כלומר שאינו נקב מפולש אלא שנשתייר תחתיו כעובי דינר זהב.
נטלו הכליות [כשירה]. לקתה בכוליא אחת טריפה, והוא דמטי לקותא במקום חרץ. ומקום חרץ היכא, חיורא דתותי מתני, פירוש לובן שבתוך הכוליא.
<h2>דף נה:</h2>
יש כשר בריאה ופסול בכוליא, מוגלא. פסול בריאה וכשר בכוליא, נקב. פסול בזה ובזה, לקותא. כשר בזה ובזה, מים זכים דצילי. אבל עכירי טריפה. וצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח, אבל אסרוח טריפה. ואית דמפרשי. דדוקא בכוליא, אבל בריאה בין עכירי בין אסרוח כשרה.
כוליא שהקטינה בדקה עד כפול. בגסה עד כעינבא בינונית. לשון הר"מ [פ"ח הכ"ו], אם לקתה בכוליא, והוא שיעשה בשרה כבשר מת, שהבאיש אחר ימים, שאם תאחז במקצתו יתמסמס ויפול, ויגיע חולי זה על הלובן שבתוך הכוליא, הרי זו טריפה. וכן אם נמצאת בכוליא ליחה אע"פ שאינה סרוחה, או שנמצא בה מים עכורים או סרוחים, הרי זו טריפה. אבל אם נמצאו בה מים זכים הרי זו מותרת.
נטלה האם שלה, היא האם היא טרפחת היא שלפוחית, פירוש הרחם. חרותה בידי שמים כשירה. איזו היא חרותה, כל (שנמוקה) [שצמקה] הריאה שלה. בידי שמים כשרה, כגון ששמעה קול רעמים או זיקין וכיוצא באלו ונכנס בה פחד וחרדה וצמקה ריאה שלה, זהו בידי שמים וכשרה. אבל אם ראתה אדם ששחט לפניה בהמה אחרת וכיוצא בה ופחדה ויבשה ריאה שלה טריפה. ומנא ידעינן, בקייטא מייתינן משיכלא דקוניא ומלי ליה במיא קרירי. בסיתוא מייתינן משיכלא שיחמא ומלי ליה מיא פשורי ומותיב ומנח לה בגוה מעת לעת. ואי הדרא, בידי שמים היא וכשירה. ואי לא, בידי אדם הוא וטריפה.
הגלודה, אם נשתייר בה ברוחב כסלע על פני כל השדרה כשירה, ואי לא לא. כך פסק רי"ף. ויש שפוסקין בענין אחר. ואין לזוז מדברי הרב.
<h2>דף נו.</h2>
אלו טריפות בעוף, נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, הכתה חולדה על ראשה מקום שהיא עושה טריפה. מכניס ידו לתוך המוח, אם מבצבץ ועולה טריפה, ואם לאו כשירה. פירוש שמניח אצבעו בצד הנקב, דוחק אצבעו שם מעט, אם ניקב קרום של מוח, המוח עולה ומבצבץ מן הנקב. אם לא בצבץ המוח ולא יצא מן הנקב בידוע שלא ניקב קרום של מוח. פירוש אחר, מכניס אצבעו לתוך פיה למעלה ודוחק, אם מבצבץ ועולה טריפה. אי נמי בדוק בשמשא או במיא או מייץ בגילא דחטתא. ובעוף של מים, הואיל וקרומו של מוח רך, נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח, טריפה. והני אווזי דילן הואיל ושכיחי במיא כעוף של מים דמיין.
ניקב הקורקבן וכיסו קיים כשירה. וכן ניקב הכיס וקורקבן קיים, דנקב זה בלא זה כשר. ואם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר, דכיון דקורקבן מינח נייח כדקאי קאי לא רווח ולא גמד ולא מתרמי אהדדי. הילכך כמי שניקב זה בלא זה דמו כשר. ניקבה המרה טריפה. והוא הדין לניטלה, והכי תניא בסיפרא בפרשת ביום השמיני. ואם אין לו מרה, מנהגא דקרעינן במקומה, וטעים חד בלישניה בכבדא, ואי משכח בה מרירותא כשירה. וכבר הארכנו בזה לעיל [מ"ט ע"ב].
נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, אם ירוקין פסולה, אם אדומים כשירה. והוא הדין לבהמה, אלא מפני שהטריפות מצויות בעוף יותר תניא גבי עופות, כדקתני כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן עוף נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח. [והר"מ] כתב דדוקא בעוף [אבל לא] בבהמה. וזה [לשונו] בפרק עשירי [הי"א]. [ושתי] טריפות יש בעוף יתר על הבהמה, ואע"פ שיש לה אותן האיברים, ואלו הן עוף שנשתנו מראה בני מעיו מחמת האור ועוף המים שנקב עצם ראשו. ואין להוסיף על טריפות אלו כלל. שכל שאירע לבהמה או חיה או עוף חוץ מאלו שמנו חכמי הדורות הראשונים והסכימו עליהן בתי דיני ישראל אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה וידענו שאין סופה לחיות. וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה, אע"פ שנראה בדרך הרפואה שדנו שמקצתן אין מתין ואפשר שתחיה [הרבה ז]מן, אלא אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר על פי התורה אשר יורוך וגו', ע"כ.
<h2>דף נו:</h2>
ושיעור ירוקותן כשיעור נקיבתן, מה נקיבתן במשהו אף ירוקותן במשהו. הוריקה כבד כנגד בני מעים טריפה, ולא אמרינן לא יהא אלא ניטלה. שכיון שהוריקה כנגד בני מעים בידוע שנפלו לאור ונחמרו בני מעיה וטריפה. באלו בני מעים אמרו, בקורקבן ובלב ובכבד. ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשירה, מאי טעמא, קוטרא עייל בהו. אדומים שלא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה, מאי טעמא, אגלי בהתייהו. וכי תימא לא ליכול איניש אלא בשלקא אחזוקי איסורא לכתחלה לא מחזיקינן. ואם נחמרו בני מעיה ולא ידעינן אם נפלה לאור אם לאו, יש מתירין אותה, ואומרין נפלה לאור דוקא דידעינן דנפלה לאור כנפלה מן הגג דרישא [ש]היא דוקא. ויש שאוסרין אותה, ואומרין דנפלה לאור לאו דוקא, אלא מפני שחמירות בני מעים על ידי האור קתני נפלה לאור. והא דאמרינן כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה, משמע לכאורה דלא בעינן נפלה לאור בידוע. אלא שיש לפרש דבידוע דקתני אנחמרו בני מעיה קאי. ויש ספרים שאין כתוב בהם בידוע שנפלה לאור אלא בידוע שנחמרו בני מעיה. ומביאין ראיה מפירוש רש"י. ואינה ראיה. אך הרב ר' משה ב"ר יהודה היה מתיר אותה, השלמה. והמחמיר תבא עליו ברכה. וכתב הרב ר' אשר מלוניל, ועוף שנמצא הכבד והלב [וקורקבן שלו] ירוקין, ולא ידענו אם נפלה לאור, בא מעשה בכאן, והחמירו בדבר על פי לשון הגאון ר' יצחק, דגריס כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור. ובספרים שלנו לא מצינו אלא בידוע שנחמרו בני מעיה, [פירוש] כשידענו שנפלה לאור, אבל בספיקה לא מחזקינן איסורא. ומתניתין מסייעא להאי סברא, דנקט נפלה לאור. עד כאן לשונו.
דרסה וטרפה בכותל או שרצצתן בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה וצריכה בדיקה. פירוש עד שתלך מלא קומתה. ולעיל [נ"א ע"ב] בארנו הכל.
אלו כשירות בעוף, ניקבה הגרגרת או שנסדקה, וכדכתבינן לעיל [מ"ה ע"א] גבי טריפות בהמה. הכתה חולדה על ראשה מקום שאינו עושה אותה טריפה. ניקב הזפק, גג הזפק, נידון כוושט, שאם ניקב במשהו פסול ומקום שנמתח עמו, כלומר הוא בלבד נידון כוושט, והוא הנמתח עם הוושט באורך הצואר. יצאו בני מעיה ולא ניקבו, והוא שלא הפך בהן, אבל אם הפך בהן טריפה, דכתיב הוא עשך ויכוננך מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם כיון שנהפך אחד מהן אינו יכול לחיות. ההוא רומאה דחזא גברא דנפל מאיגרא לארעא ופקע כריסיה ונפקו מעיה אזל ואייתי בריה ושחטיה קמיה באחיזת עינים אתנגיד ואתנח ועיילינהו למעיה וחייט לכריסיה.
נשתברו גפיה, פירוש הם הכנפים שמעופפת בהם ושהן מחברין עם הגוף, ואע"ג דשמוט הגף צריך לבדוק הריאה, התם טעמא דחיישינן שמא על ידי השמיטה נמשכה קצת הריאה עד שנקבה. אבל בשבירת הגף ליכא למיחש להכי. מיהו אם בכח שבירת הגף נראית מכה בצלעות כנגד הריאה, יש לחוש שלא לקנות מן הגוי אותו עוף, שמא מכח השבירה נקבה הריאה. ואפשר לומר שצריכה בדיקה כדין שמוטת גף, ואפשר לומר שהצלעות מגינות על הריאה ולא חיישינן להא. והיינו דלא אמרינן עלה בגמרא שצריכה בדיקה. ומכל מקום אין ראוי לקנותו מן הגוי לכתחלה כמו שכתבנו.
<h2>דף נז.</h2>
נשתברו רגליה, נמרטו כנפיה כשרה. ניטלה הנוצה כשרה. ההוא נצא דנקורי דאתו לקמיה דרבא ואכשריה, פירש רי"ף נקורי, חתוכי רגלים. ורש"י פירש נקורי עופות, על שם שמנקרין באשפות, והיו שבורין במקום צומות הגידין. צנא, פי' סל.
שמוטת ירך טריפה דאמרינן איכא דמפרש בראש האטמא, העליון המחובר עם הגוף. ואיכא דמפרש בראש בוקא התחתון המחובר עם העצם השני הנקרא אשקנקיל. ולא נהיר מדלא קא חשיב ליה בסוגית הגמרא עם בסגר ושב שמעתתא [מ"ב ע"ב]. והפירוש הנכון מה שפירש רש"י והוא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניבה. וכן דעת ה"ר משה [פ"י מטרפות ה"ג]. והראב"ד פירש שמוטת ירך, היינו הכף עצמו שנשמט ראשו העליון מן השדרה. אבל בוקא דאטמא הוא התחתון שנשמט מן הקולית וראש הקולית הוא כעין בוכנא ונכנס למכתשת של כף. וזה הוא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. והוא דאיעכול [ניביה]. לשון הראב"ד, וזה הכף הוא מחובר בעצמו עם השדרה בראשו העליון, הנקרא מדולד בלעז. בראשו התחתון וזה הכף הוא הנקרא פקוקלת, והכפות שמכאן ומכאן הם המעמידות החלחולת, ונקראו פקוקלות על שם שפוקקות מקום היציאה. ובלשון הגדה [שבת קנ"ב ע"א] נקרא קליבוסת, והוא בלשון לעז קלבשורה. ואותן עצמות נקובין בעצמן נקבים עגולים וחוטין גסין של בשר עוברין בתוכן ונקשרין בעובי הירך, ברוך המקום שבראם כרצונו. ועל זה אמרו [כ"א ע"א] ניטלה ירך וחלל שלה נבילה, כי זה הירך נוגע לחלל, וזה אם נשמט מן השדרה אע"פ שלא נפסק ניביה טריפה. אבל ראש זה הכף התחתון המדולד, והוא הנקרא בוקא דאטמא על שם שנכנס בו המדולד כבוכנא באסיתא, ועליו אנו אומרים שאינה טריפה אלא אם כן נפסק ניביה ואיעכול איעכולי. דבר זה ערוך בפי כמה שנים. ודומה כי הרב אלפסי ז"ל נסכם על זה. והדברים מוכיחין מפני שינוי הלשון. עוד תדע כי לשון ירך כלל הוא לכל העצמות. וכל העצמות עצמן יש להן שמות חלוקין, וזה שמותם, הכף המחוברת בשדרה שכתבנו נקראת בלעז פלטה או פדילה. ושני לה העצם הנקרא בוקא דאטמא, בלעז אושמדולד. והשלישי הוא העצם שבו צומת הגידין, והוא הנקרא אשקנקייל. ואין מן המדולד ולמטה שום טרפות כי אם בצומת הגידין. כל זה מדרך הראב"ד ולשונו בתשובת שאלה. נראה מלשון הראב"ד כי העצם השני שבו צומת הגידין מתערבין בבשר שבו למעלה, שאם נשמט ראשו העליון מן העצם השלישי ואיעכול ניביה טריפה. וכן אנו עושין מעשה. אבל אם נשמט ראש העצם השלישי העליון הסמוך לגוף טריפה ואפילו לא איעכול ניביה. ועוד ביארנו זה בפרק בהמה המקשה [ע"ו ע"א].
שמוטת ירך בבהמה טריפה. שמוטת יד בבהמה כשרה. שמוטת ירך בעוף טריפה. פירוש והוא דאיעכול ניבה כדין בהמה [נ"ד ע"ב]. וכן פסק הרב בעל ספר התרומה. והראב"ד פירש בענין אחר, כדכתבינן לקמן.
שמוטת גף בעוף תבדק, חיישינן שמא ניקבה הריאה. ואע"פ דלא איעכול ניביה, כיון שאין חששו אלא מחמת הריאה ולא מעצמה. ונהגו עכשיו לאתויי גילא או גדפא נקובה משני צדדין ומותבי לה בתוך הקנה הדבק עם הריאה ונופחין אותה, אם עולה הריאה בנפיחה מן הצד שאינו דבוק לצלעות כשירה, ואינו צריך להפריש הריאה מן הצלעות שמא תנקב. ולא חיישינן שמא ניקבה בין הצלעות, משום דהוי כריאה שניקבה ודופן סותמתה במקום רביתא דכשירה [מ"ח ע"א], והאי נמי מקום רביתא הוא. ומתוך שהיא סמוכה מאד ומהודקת בין הצלעות הויא כאילו סביך בבשרא.
<h2>דף נז:</h2>
סימן לטריפה כל שנים עשר חדש. והני מילי בזכרים, אבל בנקבה אם ילדה קודם י"ב חדש מותרת מיד. פירוש בהמה נקבה. ומדלא אמר עד שתתעבר ותלד נראה לומר שאם תלד ולד של קיימא אע"פ שהיתה מעוברת קודם לכן מותרת. דאמרינן דאילו היתה טריפה לא היה לה כח לסבול צער הלידה ופתיחת הקבר, וגם הולד לא יהיה של קיימא מדאמרינן היא וולדה נטרפו. ונראה שצריך לשהות הבהמה עד שמנה ימים לראות אם יחיה הולד ויצא מכלל נפל... שריין, אי לא אסירן. וצ"ע זה, אם בהמה שנטרפה וילדה למחר, והולד הוא של קיימא, איך נכשיר הבהמה בשביל זה. ואפשר לומר דכי אמרינן אם ילדה אם נתעברה וילדה קאמר, דאמרינן דאילו היתה טריפה לא היתה מתעברת ויולדת אחר כן. וכן נראה להחמיר מהא דאמרינן בגמרא [ע"ה ע"א] נמצא בה בן תשעה חי, שאע"פ שאין שחיטת אמו מטהרתו הוא מותר בשחיטת עצמו, אלמא שאע"פ שאין שחיט', שהבהמה נטרפה, לא אמרינן שהולד נטרף, אא"כ הוא נפל דהוי כאחד מאיבריה. וכיון שכן אית לן למימר דאע"פ שילדה ולד של קיימא אפשר שהיא טריפה. ואע"פ שיש לדחות ולומר דשאני ילדה מנמצא בה, שמאחר דחזינן שילדה איכא למימר דמסתמא היא בריאה ואינה טריפה. ומכל מקום יש להחמיר כיון דספיקא דאורייתא היא.
הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן לה, אי הדרא טענה אחרינא שריין, אי לא אסירן. וכן ביצת נבילה אע"פ שכיוצא בה נמכרת בשוק אסורה. ואין צריך לומר ביצת טריפה, מפני שגדלה באיסור. וכי היכי דביצת טריפה אסורה חלבה נמי אסורה, דתנן [קט"ז ע"ב] כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה. ואע"ג דקיימא לן דחלב שבתוך הקיבה פירשא בעלמא הוא ושרי, גמרינן מינה דחלב טריפה שאינו בתוך הקיבה אסור.
<h2>דף נח.</h2>
כל שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חדש. מדקא אמר אינו מתקיים ולא אמר אינו חי, אלמא לאחר שנים עשר חדש עפרא בעלמא הוא. והילכך הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שרו התולעים שבתוכן בין חיים בין מתים. וראיה לדבר ההיא דגרסינן בירושלמי פרקא קמא דשבת [ה"ג] כל שאין בו עצם אינו חי יותר מששה חדשים. מדקא אמר התם ששה חדשים והכא שנים עשר חדש ואמר התם אינו חי והכא אמר אינו מתקיים, אלמא לאחר שנים עשר חדש עפרא בעלמא הוא. השלמה. והני מילי דאפילו חיים שרו, בשלא פרשו, דאי פרשו אסורים ולוקין עליהן מן התורה. ובסוף הפרק מתבאר זה [ס"ו ע"א].
<h2>דף נח:</h2>
תנן התם בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש הרי זה בעל מום. ולא שנו חסר ויתר אלא ביד אבל ברגל טריפה נמי הוו דכל יתר כנטול דמי. והילכך חסר נמי טריפה ואע"פ שתחלת ברייתו כך. וחיותא דמשתכחא ביה תרין סניא דיבי טריפה, דכל יתר כנטול דמי. ואי שפכי להדדי כשרה. גובתא דנפקא מבי כסי להובלילא כשרה, דכולה ברייתא הכי אית להו. וגובתא דנפיק מבי כסי לכריסה לא מכשרינן ליה, דהיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר.
שני בני מעים היוצאים מן הבהמה כאחד טריפה, כנגדן בעוף כשרה. פירוש כל בהמה הדקין שלה יוצאין מן הקיבה והן חוט אחד ומשוך עכשיו אם יצא ממנו מעי אחד באמצע הדקין כמו שיצא ענף בתוך הבד של עץ טריפה. במה דברים אמורים שיוצאין בשני מקומות, אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע כשירה. והוא דהדרי וערבי ונעשו שניהם חוט אחד, אבל אי לא הדרי וערבי הרי הוא יתר וכל יתר כנטול דמי. עד כאן לשון רי"ף. וכתוב בהשלמה שזה דעת הרב. יוצאין במקום אחד, פירוש אם יוצא המעי היתר בראש הדקין היוצאים מן הקיבה וכלין ומתחברין בתוך רוחב אצבע כשירה. זהו פירוש רי"ף. וגם פירוש רש"י הולך בדרך זה, שאין בו [אלא] מעי אחד יותר. אלא שפירש ר"ש ז"ל בשני מקומות, שניהם יוצאין מן הקיבה זה בראשה וזה באמצעיתה ומסתברא דמאי דקאמר שניהם יוצאין מן הקיבה לאו דוקא, דהוא הדין אם מן הדקין יוצא מעי אחד יתר כענף היוצא בתוך הבד, כפירוש הרב אלפסי ז"ל. אלא משום דקאמר וכנגדן בעוף, שלפי פירוש ר"ש ז"ל הוא בדרך זה, ששניהם יוצאין מן הקורקבן זה בראשו האחד וזה בראשו השני, הוא דקא אמר הכי. דכיון דכל יתר כנטול דמי מה לי אם יוצא בקיבה מה לי אם יוצא בדקין. ומאי דפסק הרי"ף כמאן דאמר דהדרי וערבי, יש חולקין עליו לפסוק להקל כמאן דאמר אע"ג דלא הדרי וערבי, מדקא שקיל וטרי בגמרא אליביה. וכלין עד כאצבע מלמטה. פירש רש"י מלמטה סמוך לנקב הריעי מתחברין, כדי שיהא הריעי יוצא במקום אחד, השלמה עד כאן. והרב ר' משה [פ"ו הכ"א] פסק הא דהדרי וערבי בדרך הרי"ף, ולא כתב הא דכלין עד כאצבע. וצריך עיון.
על שני מעים היוצאין מן הקיבה כאחת וכו' בא מעשה בעיר בדרש יע"א [ר"ת — יבנה עיר אלקים], שנמצא יתר במעי היוצא מן הקיבה (כאן נמצא ציור) שיצא היתר מן המעי לאחר שנמשך ויצא מן הקיבה כשיעור זרת או זרתיים, והתירוהו, לפי שכל הבהמות יש להם כך, שיש שם וריד אחד שהוא מחובר בכבד ראש האחר, והוא מחובר בדקין וכלה במעי היוצא מן הקיבה לאחר שנמשך מן הקיבה כמו זרת או זרתיים. וזה הוריד הוא חלול ונכנס לתוך חלל המעי היוצא מן הקיבה. ופעמים שנשאר כל הוריד בכבד בשעה שחותכין הכבד מן הגוף ונשאר המעי היוצא מן הקיבה חלק שלא ניכר בו כלל אלא שנשאר כאילו לא היה מחובר שם כלל. ופעמים שאין מצמצמין לחתכו שישאר כל הוריד עם הכבד, אלא שנשאר ראש הוריד במעי שהוא מחובר. ופעמים שנשאר שם באורך כרוחב שלש אצבעות או יותר, ונראה שהיא יתר ואינו כך. וכך הגיד הבחור החכם ר' דוד מלוניל בשם החכם ר' שמואל ב"ר יוסף ב"ר שלמיה, שהורה בדבר זה בלוניל. ושאלנו לבודקים ולטבחים, ואמרו שאין בהמה שלא יהיה לה כזה. וזה הוריד פעמים שמקום חבורו במעי הוא רחב כרוחב אצבע או יותר, ופעמים שהוא דק מאד. ובו ביום ראינו מטלאים אחרים שיש להם כזה, ויש טלאים שמקום חבורו במעי הוא גדול מחבירו. ע"כ העתק מלשון החכם ר' ישעיה ב"ר אברהם זצ"ל.
אחוזת דם והמצוננת והמעושנת ושאכלה הרדופני ושאכלה סם המות דבהמה ושאכלה צואת תרנגולין וששתתה מים הרעים הלעיטה תיעא ושאכלה פלפלין כשרה. אכלה סם המות דאדם או שהכישה נחש או שנשכה כלב שוטה מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות. הלעיטה חלתית טרפה בקורטים דמנקבי למעיינא אכל עלין כשרה. מאי תיעא, עקרא דמרירתא, פירוש שרש של תודא בלע"ז. האי מאן דאכיל תלת תקלי חלתיתא שלח משכיה מאי תקנתיה, ליתיב במיא וליקום בגופיה והחכמה תחיה בעליה. האי מאן דאכיל שיתסר ביעי וארבעין אמגוזי ושב פוטיתא דפרחי, פירוש גרעין של צלף שקורין כפר, ושתי רביעתא דדובשא בתקופת תמוז אליבא ריקנא מתעקר תליא דליבא. ההוא בר טביא דהוה בי ריש גלותא דאיפסק כרעא בתרייתא, בדקיה רב אצומת הגידים ואכשריה, אמר ליה שמואל ולא חייש מר לנקורי, אמר ליה היכי איעביד, אמר ליה אותבה בתנורא דהוא בדיק נפשה אותביה בתנורא ואיתפח ונפל תלחי תלחי, קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און, קרי רב עליה דשמואל וכל רז לא אנס לך.
<h2>דף נט.</h2>
סימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים כל עוף דורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור. כל עוף החולק את רגליו שתים מכאן ושתים מכאן טמא. שלש לכאן ואחת לכאן טהור. כל עוף הקולט מן האויר טמא, והוא שיהיה אוכל באויר, אבל צפרתא קלטה מאוירא ונחתא לארעא ואכלה טהורה. כל עוף השוכן עם הטמא טמא, עם הטהור טהור, והוא שיהיה שוכן ונדמה.
סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה וסימני העוף לא נאמרו וכו'. היה מהלך במדבר ומצא בהמה ופרסותיה חתוכות בודק בפיה, אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה, ואם לאו טמאה, והוא שיכיר בן גמל דכתיב ואת (השפן) [הגמל] כי מעלה גרה הוא. שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא גמל. פירוש וחביריו הכתובין למעלה בפרשה כגון שפן וארנבת, לפיכך פרט לך הכתוב הוא. פירוש וכן בשפן כתיב הוא ובארנבת כתיב היא. היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום, פירוש חתוך או שנפסק על ידי דבר אחר, ואין בו היכר השינים, בודק פרסותיה, ואם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה, והוא שיכיר חזיר ותניא את החזיר כי מפריס פרסה הוא, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה הוא וטמא אלא חזיר, לפיכך פרט לך הכתוב הוא.
היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות, בודק בבשרה אם מהלך שתי וערב כשרה ואם לאו טמאה, והוא שיכיר ערוד. דגמירי דליכא מינא אחרינא דדמי לערוד. והיכא בדיק, בכנפי העוקץ. פירש רש"י תחת עצם האליה שקורין אנקא יש בשר שכשקורעין אותו נקרע שתי ויש נקרע ערב.
אלו הן סימני החיה שחלבה מותר, כל שיש לה קרנים וטלפים, והוא שיהיו הקרנים מפוצלות או הדורות וכרוכות וחדוקות, והוא דמבלע חדקייהו. [ע"ב] מפוצלות, כגון האיל. כרוכות, כקרני השור. הדורות, כקרני הצבי. חדוקות, כקרני העז. מפוצלות, כתב הרב ר' יהונתן פורקדס בלעז והן כמו האיל שנקרא צירני בלעז. כרוכות גלדי גלדי קליפה על קליפה כעין קרני השור, חדוקות מלאות פגימות וחריצין. וכתב חדורות גרסינן, בחי"ת ולא הדורות בהי"א. ופירוש חדורות כעין קרני הצבי שחדין למעלה. ולא גרסינן הדורות, דהדורות וכרוכות אחד הן במקום עגולות ולא רחבות כקרני העז. עכ"ל ה"ר יהונתן.
<h2>דף נט:</h2>
עיזא כרבוז, מין חיה הוא וחלבו מותר. ההוא עיזא כרבוז דהוה בי ריש גלותא דעקר מלא סנא דתרבא, רב אחאי אסר רב שמואל בריה דר' אבהו שרי, שקל רב שמואל בריה דר' אבהו נקט מיניה שופרי שופרי, קרא אנפשיה מפרי פי איש תשבע בטנו, שלחו מתם הלכה כרב שמואל והזהרו ברבנו אחאי שמאיר עיני הגולה. פירש רש"י הזהרו שלא להתיר בפניו מפני כבודו. קרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחד חלבו מותר. קרש טביא דבי עילאי, פירוש עילאי, יער שכך שמו, וגדלין בו חיות גדולות מאד. ועז הבר, הוא עיזאי דבלא הנזכרים בפרק אותו ואת בנו [פ' ע"א], והתם אמרינן דשרי תרבייהו. אבל שור הבר, מתרגמינן [תאו] תורבלא, מינא דבהמה הוא ואסור תרבייהו. וכן פסק ה"ר משה בפרק א' בהלכות מאכלות אסורות. ושמעתי כי בטולשא נוהגין בו היתר. ונראה שפסקו כמאן דאמר בגמרא מדקא חשיב ליה בהדי חיות מינא דחיה הוא. וצ"ע שהרי יחידאה היא. ואפשר שאין זה שאוכלין בטולשא חלבו שור הבר, אלא הוא יחמור שלועזין אותו בקבלה בריפול. וזה שאוכלין בטולשא לועזין אותו גם כן בריפול. והרי"ף וההשלמה השמיטו דין זה.
כתב ה"ר משה בפרק שני [מאכ"א ה"ג] האדם אע"פ שנאמר בו ויהי האדם לנפש חיה, אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה, לפיכך אינו בלא תעשה, והאוכל מבשר האדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אינו לוקה. אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה שבעה מיני חיה ואמר בהן זאת החיה אשר תאכלו, הא כל שהוא חוץ מהם לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה. והקשה ה"ר אברהם אם כן למה אמרו בדמו שאפילו מצות פרוש אין בו [כריתות כ"א ע"ב]. ויש לתרץ לדעת ה"ר משה, דשאני דם מבשר, דדמו וחלבו גזירת הכתוב הוא, מדכתיב [ויקרא י"א] הוא וזה כדדרשינן בפרק אע"פ [כתובות ס' ע"א] הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור, וכתיב וזה לכם הטמא זה טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור. ודוקא גבי שרצים הוא דאמרינן [כריתות ד' ע"ב] שאין דמן חלוק מבשרן. ובפרק זה כתב הרב [פ"ב מאכ"א ה"י] שאין חייבין אלא על דם בהמה וחיה ועוף. ונראין דברי הרב ר' משה, מדאסרינן [כתובות ס' ע"א] חלבו לגדול ואפילו לתינוק כי פריש ג' ימים אחר כ"ד חדש מכלל דאיסורא דאורייתא איתא בבשר. וצ"ע לדעת ה"ר משה, כיון שיש בו איסור לאו הבא מכלל עשה, אם כן אמאי אינו לוקה, שהרי יש לו אזהרה מלא תאכל כל תועבה [קי"ד ע"ב]. פרק ג' [ה"ב] חלב אדם מותר באכילה אע"פ שבשרו אסור. והני מילי דפריש, כגון שהוא בכלי. אבל לינק מדדי האשה אסור מדבריהם. וחלופא בדם, דפריש אסור, דאתי לאיחלופי בדם חיה ובהמה ועוף, כדאמרינן [כריתות כ"א ע"ב] דם שעל גבי הככר גוררו ואוכלו, והכי איתא פרק אע"פ במסכת כתובות [ס' ע"א]. ודם דגים וחגבים שכנסו, אם יש בו קשקשין מותר, אם לאו אסור מפני מראית העין. והר"מ השמיט זה פרק ו' [ה"א] בהלכות מאכלות אסורות. אבל לא פריש מן האדם, כגון של בין השינים, מוצצו ואינו חושש. יונק תינוק והולך אפילו ארבע וחמש שנים, פירש לאחר עשרים וארבעה חדש וחזר הרי זה כיונק שקץ. וכמה פרישתו, שלשה ימים. ירושלמי, במה דברים אמורים, שפירש מתוך בוריו, אבל פירש מתוך חליו מחזירין אותו, פרק אע"פ [כתובות פ"ה ה"ו]. כתב הרב ר' משה פרק ג' [ה"ג] דבש דבורים ודבש צרעין מותר מפני שאין מתמצית גופן אלא כונסין אותו מכל העשבים בתוך פיהם ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים, עד כאן.
<h2>דף ס.</h2>
הרכיב שני דשאין זה על גב זה, כיון דלא כתיב בהו למינהו, בעיא ולא איפשיט הוא לבן נח אי מחייב או לא. דדילמא כיון דהסכים הקב"ה על ידם כמאן דכתיב דמי. אבל בישראל פשיטא דבזריעה נמי אסור, מכל שכן בהרכבה, דהא כלאי זרעים דאורייתא, כדמוכח דעת רבינו תם. ויש לפרש אפילו בישראל הוי בעיא, דדילמא ירק וזרעים שדרכו לזורען אסורים, אבל דשאים לא.
<h2>דף סג.</h2>
עורב, זה עורב שחור. את כל עורב, זה עורב עמקי והבא בראש יונים כלומר דדמי רישיה לדריש יונים. למינו, להביא את הזרזיר. למינהו, להביא סנונית לבנה, פירוש גבי נץ כתיב למינהו, והוא שרינקא. וכן כתב הר"מ [פ"א מאכ"א הי"ד], ולא כתב שם סנונית לבנה. עוף הבא בסימן אחד טהור כלומר אצבע יתירה או זפק או קורקבנו נקלף, והוא דלא דריס. ולא חיישינן לפרס ועזניה, משום דלא שכיחי בישוב.
<h2>דף סג:</h2>
גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהור, לפיכך מנה הכתוב בטהורה, ועופות טהורים מרובין מן הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאים. נפקא מינה לכדאמרינן לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. עוף טהור נאכל במסורת ואינו צריך בדיקה כלל, ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי והוא שבקי בהן ובשמותיהן. ורבו שאמרו, רבו צייד, פירוש ישראל. וכן כתב ה"ר משה פרק ראשון [הי"ח]. היה הקורקבן נקלף בסכין ואינו נקלף ביד ואין בו סימן אחר אע"פ שאינו דורס הרי זה ספק, היה חזק ודבק והניחו בשמש ונתרפה ונקלף הרי זה מותר. אמרו הגאונים שמסורת בידיהם שאין מורין להתיר עוף בסימן אחד אלא אם כן היה אותו סימן שיקלף קורקבנו ביד, אבל אם אינו נקלף אע"פ שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו. ור"ח דייק מדקאמר בגמרא עופות טמאין אין קורקבנן נקלף, מכלל דכל עופות טמאין אין קורקבנן נקלף. והילכך לסברתו כל עוף שנמצא שקורקבנו נקלף אין להסתפק בו, שאינו עוף טמא. והראב"ד דוחה זו הראיה, וצ"ע. וראיתי מחכמי הדור שהורו כן הלכה למעשה להתר. כללא דמילתא כל עוף שידוע שהוא דורס, אפילו יש בו שלשה סימנין טהורין טמא. אלא שאי אפשר להיות זה לדעת ר"ח, שאם הוא דורס בודאי לא יהא קורקבנו נקלף. ואם אינו יודע אם דורס ואם לאו ויש בו סימני טהרה טהור, או אפילו קורקבנו נקלף, לבד לדעת ר"ח. אבל אע"פ שיש בו אחד מן שאר הסימנין ואין קורקבנו נקלף אין מתירין אותו לפי מה שכתב הר"מ בשם הגאונים, ואע"פ שיודע שאינו דורס. אבל אם יש בו זפק ואצבע יתירה, שני סימנין אלו, אע"פ שאין קורקבנו נקלף טהור. והוא שיודע בו שאינו דורס. כן נראה לכאורה משיטת הר"מ ומלשונו שכתב בספרו. אבל אם אינו יודע אם הוא דורס אם לאו, צריך לבדוק אם ידרוס אם לא. ואם אינו יכול לבדוק, כגון שנשחט העוף ואחר כך נשאל עליו, נראה שמותר, אם אין קורקבנו נקלף ויש לו אצבע יתירה וזפק צ"ע בזה אחר שלא נודע לו אם הוא דורס אם לא. והדעת מכרעת להתיר, דבתר רובא אזלינן. עוד מצאתי בזה בתשובת שאלה בשם חכמי נרבונה, וכי היא בידם מסורת, שכל עוף שיש לו עור שטוח בין צפרניו כעין האווז אינו טמא. ובענין דורס כתב רבינו תם, דורס דבר חי, כגון עוף גדול או קטן ממנו ואוכלו כשהוא חי. ומביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא [ט"ז ע"ב] ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור, טרף ואכל חייב. ועוד ראיות אחרות, אין מקומם כאן. אבל הראב"ד כתב, וזה לשונו, אמר אברהם, אבל אני קבלתי, עוף שדורס ברגליו מה שהוא אוכל בין חי בין מת, ואפילו ירקות. והעורב והעטלף עוזרים זה הפירוש, שאין מכין שום עוף ושום חי, והם בכלל הדורסים, עד כאן. והוא בענין זה כל עוף שנותן רגלו על האוכל ומחזיקו ברגלו שלא ינטל כולו אצל פיו, דריסה היא, כדרך שעושין העורבים הנקראים קוה. ויש להחמיר על זה.
לוקחין ביצים מכל מקום ואין חוששין לא משום נבילות ולא משום טריפות, באומר של עוף פלוני הוא וטהור הוא. אבל של עוף טהור הוא מצי משתמיט ליה.
<h2>דף סד.</h2>
ואלו הן סימני ביצים, שני ראשיה כדים שני ראשיה חדים ודאי טריפה, חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה. ואם אמר צייד של עוף פלוני וטהור הוא, סמוך עליה. בסתמא לא תסמוך עליה, דאיכא עורבא דדמיא ליונה, דסימנין לאו דאורייתא בסימני ביצים. אבל בסימני קרבי דגים אמרינן דהנהו דאורייתא וסמכי עלייהו. דתניא [ס"ד ע"א] כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים, ואלו הן כל שכודרת ועגולגולת, ראשה אחד כד וראשה אחד חד [טהורה], שני ראשיה כדין שני ראשיה חדין טמאה. פירש רש"י כודרת, משוכה, שרחבה בראש האחד והולכת ומתקצרת ונמשכת. עגולגולת עגולה מצדיה ומתגלגלת ואין צדיה רחבין. ראשה אחד כד, רחב פלט בלעז, כלומר עשוי ככד שרחב מתחתיו בית מושבו. חלבון, אלבום בלעז. חלמון, מוייול בלעז. ביצת השרץ. הצב והלטאה מטילי ביצים הם. צב הוא בוטריל, הדומה לצפרדע. עד כאן לשונו במסכת ע"ז.
כתב הר"מ [פ"ג מאכ"א הי"ח] אפילו בישראל צייד, והוא שאינו מוחזק בכשרות. אבל מוחזק, בסתם נמי לוקחין, ע"כ. וגבי קרבי דגים וגבי עוברי דגים סמכינן אהני סימנין, אבל גבי ביצים לא. והני מילי דסמכינן אסימנין, בשלא נמוחו. אבל קרבי דגים שנמוחו אין נקחין אלא מן המומחה ישראל. אבל גוי אפילו אמר אלו דגים ואלו קרביהן לא סמכינן עליה, כדאמרינן בביצים טרופות.
<h2>דף סד:</h2>
אפרוחים שלא נפתחו עיניהם שיצאו לאויר העולם שרו. ביצת טריפה אסורה מן התורה, שנאמר ואת בת היענה, וכי בת יש לה ליענה, אלא זו ביצה. והוא הדין לחלב, וכן לביצי עוף ודג טמאין. וכן כתב הר"מ [פ"ג ה"א]. עוד כתב [פ"ג ה"ז] יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במיעיהם כאוכל קרבי דגים ולוקה. וכן ביצי העוף [הטמא] התלויות באשכול שעדיין לא פרשו ונגמרו האוכל אותם לוקה כאוכל בני מעים שלהם. ביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה ואכלה, לוקה משום שרץ העוף. אבל ביצת עוף טהור שהתחיל העובר להתרקם בה ואכלה מכין אותו מכת מרדות. כתב הר"מ [פ"ג מאכ"א ה"י] נתנבל העוף אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק הרי זו מותרת, וצריך עיון. ובהשלמה פסק לאיסור, בפרק קמא דיום טוב [ז' ע"א]. ומוכח במסכת עדיות [פ"ה מ"א] הכי. אפרוח של ביצת טריפה מותר, דכמה דלא מסרח לא גביל, ובעידנא דקא גביל עפרא בעלמא הוא.
גיעולי ביצים מותרין. פירש רש"י ביצים טמאים שנתבשלו עם הטהורים. ויש מן הגאונים שפירשו גיעולי ביצים, תרנגולת שפלטה ביצתה לפני זמנה, כמה דאתמר [איוב כ"א] שורו עבר ולא יגעול, וקמ"ל שאין בהן משום אבר מן החי. ומוכחינן להאי פירושא מן הירושלמי, דאמרינן במסכת תרומות פרק בצל שנתנו לתוך העדשים [פ"י ה"ו], ותו גרסינן התם ביצים שרקמו הרי אלו אסורות, אין מוכרין ביצת טריפה לגוי אלא אם כן נטרפה בקערה לפיכך אין לוקחין מהן ביצים טרופות. ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם. נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר, והוא שנמצא על חלבון שלה, אבל נמצא על חלמון שלה כולה אסור משום דסריך בכולה.
<h2>דף סה.</h2>
ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו. ובעינן רוב ארכו ורוב הקיפו ושמו חגב. ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת, ואיכא דאמרי שני קשקשים וסנפיר אחד. והרי"ף לא ביאר זה. אך הר"מ ביאר, כמו שכתבנו לקמן. אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כגון הזחל הזה מותר. אשר לא כרעים ממעל לרגליו, אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן. [(ס"ו ע"א) אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן] כגון הסולתנית והאפיין, מותר. יש לו עכשיו ועתיד להשירו בשעה שעולה מן המים, כגון הקונס וכו' מותר. וכתב ה"ר משה [פ"א מאכ"א הכ"ד] אין לו אלא סנפיר אחת וקשקשת אחת הרי זה מותר. כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני אל תאכל את שאין לו, ממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו שומע אני אתה אוכל את שיש לו, ולמה נשנו, לעבור עליו בעשה ולא תעשה.
<h2>דף סז.</h2>
את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו, בימים ובנחלים הוא דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול, הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול. במים במים שתי פעמים, אין זה כלל ופרט, אלא ריבה ומיעט. במים ריבה, בימים ובנחלים מיעט. במים חזר וריבה. ריבה ומיעט וריבה, ריבה הכל. מאי רבי, רבי חריצין ונעיצים לאיסורא. מאי מיעט, מיעט בורות שיחין ומערות להתירא, לפי שהן עצורין ככלים. ודוקא בורות, שאינן מים נובעין, לפי מה שכתב ה"ר משה פרק שני בהלכות מאכלות אסורות [הי"ח]. אבל חריצין ונעיצין אין עצורים ככלים.
לא לישפי איניש שיכרא בציבתא באורתא דילמא פריש ממנא לציבתא והדר נפיל לכדא וקא עבר משום השרץ השורץ על הארץ. פירש רש"י, לישפי לשון השופה יין מריק מכלי לכלי. ושיכרא מצויין בו תולעים בצבתא ציבי שמסננין בהן דרך קשין ועצים דקין באורתא שלא תפול תולעת על הקשין ולא יראנה ומשם תפול לכלי, ומחר כשיראנה יהא סבור שלא יצאתה מן השיכר לקשין ושריא. וכיון דריחשא והלכה קצת על הקשין נעשית שורץ על הארץ ואסור. וכי תימא אי [הכי] חביתא נמי דילמא פריש לדופני דמנא והדר נפיל, התם היינו רביתיה. מניין לרבות שיחין ומערות ששוחה ושותה ואינו נמנע, תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים. וכי תימא ניחוש דדילמא פריש לדופני דבירא והדר נפיל, הכא נמי היינו רביתיה. ואת נבלתם תשקצו, לרבות יבחושין שסננן.
<h2>דף סז:</h2>
קישות שהתליעה באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ. פירוש באיביה, בעודה מחוברת. על הארץ, להוציא זיזין שבעדשים, פירוש קורקוסונש בלעז. ויתושין שבאכלוסין, מיני קטנית, צדרש בלעז. ותולעת שבתמרים וגרוגרות. והני מילי דהתליע, פירוש בתלוש. אבל אתליע במחובר אסור. והא דגרסינן בתוספתא דתרומות [פ"ז הי"ב] הכי מפרשינן לה. כך כתוב בהשלמה פרק ערבי פסחים [קט"ו ע"ב]. ורבינו יעקב פסק דדוקא באילנא אסור, אבל בפירא שרי אפילו במחובר. ולכאורה נראה מן הגמרא כן. וטוב להחמיר כדעת הרי"ף.
פירשה ומתה מהו. פירוש שמתה אחר שפירשה מיד. וה"ר משה [פ"ב ה"ז] נראה שגורס פירשה מתה, כלומר שפירשה אחר שמתה. מקצתה מהו, לאויר העולם מהו, פירשה על גבי תמרה מהו. ולא איפשיט ולחומרא. ובספר התרומה נראה שפוסק לקולא ומתיר פירשה אחר שמתה. וקוקני דאינון תולעים שבמעי הדגים אסירי, מאי טעמא מעלמא קא אתו ומינם ניים כוורא ועיילי ליה באוסייה. ורש"י פי' קוקני תולעים שבכבד ושבריאה שבבהמה. ולא גריס מינם ניים כוורא, אלא מינם ניים ועייל באוסייא. כלומר שהבהמה ישנה נכנס התולעת בחוטמה, ומשם לקנה ולריאה ולכבד. ולפי הפירוש הזה הני תולעים שנבראים בכבד ובריאה אין בהם חיות. ואי הוו גדלי מיניה שריין, דאי הוו להו חיות אפילו גבלי מיניה אסירי, דתניא ואת נבלתם תשקצו, לרבות הדרנין שבבהמה. ואסיקנא משום דבהמה בת שחיטה היא, אתאי שחיטה ושריא להו. והני לא מיהני להו שחיטה באיסורייהו דאבר מן החי קיימי. וזה הפירוש אינו מספיק, דאע"פ שאין בהן חיות מכל מקום באיסור אבר מן החי גדלי. אלא יש לומר דמשום תולעים שנמצאו בבן פקועה איצטריך למימר דמעלמא אתו, דבבן פקועה ליכא איסורא דאבר מן החי, שהרי אינו טעון שחיטה אלא מדרבנן דלא ניתו לאחלופי, השלמה עד כאן.
מורנא דבשרא אסירא דכוורא שריא ומאי שנא בהמה בשחיטה משתריא, והני מדלא מהניא בהו שחיטה באיסורייהו קיימי. אבל דגים באסיפה בעלמא (לשתרו) [משתרו] כי קא גבלי בהתירא קא גבלי.
הולך על גחון, זה הנחש. כל, לרבות שלשול קטן. הולך על ארבע, זו עקרב. כל לרבות חפישיתא והדומה לחפושית. מרבה רגלים זה נדל. עד כל לרבות הדומה לדומה. גרסינן באלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב], אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש. פוטיתא לוקה ארבע דכתיב בדגים ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו, וכתיב בשרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ, לא שנא דים לא שנא דיבשה, הרי תרי. וכתיב בה ולא תטמאו בהם הרי תלתא. וכתיב במשנה תורה כל שאין לו סנפיר וקשקשת במים, הרי ארבעה. אבל נמלה לוקה חמש, תרי בהאי קראי דאמרינן לא שנא דים ולא שנא דיבשה, ואידך בכל השרץ השורץ על הארץ, ואידך כל הולך על גחון, ואידך לא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ, הרי חמשה לאוין. צרעה לוקה שש. חמשה מהני קראי דשרצים, ואידך בכל שרץ העוף.
<h2>דף סח.</h2>
בהמה שהיא מקשה לילד, הוציא העובר את ידו והחזירה מותר. פירוש מותר בשחיטת אמו. ואבר עצמו אסור, דאמר קרא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר, ואינו ניתר בשחיטת האם. ואם נשחטה אמו קודם שתלד נאסר אותו אבר לעולם, שאף בשחיטת עצמו אינו ניתר כיון דכשחוט ועומד הוא בשחיטת אמו לגבי כל העובר חוץ מאותו אבר. אבל אם לא נשחטה עד שילדה כל העובר, אפילו הוציא אחד מאיבריו והחזירו כמה פעמים, הכל ניתר בשחיטת עצמו. הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד. אין לידה באיברים פירוש שאם יצא רוב האבר לא אמרינן דליהוי כל האבר אסור, אלא היוצא בלבד הוא שאסור ושבפנים מותר. ואם הוציא העובר את ידו והחזירה ואחר כך שחט את אמו, האבר היוצא אסור, במקום חתך מותר. ואם שחט [אמו ואחר כך] החזירה האבר [היוצא ומקום החתך] אסור, וכן כתב הר"מ [פ"ב ה"י]. הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא את ידו והחזירה עד שהשלימו לרובו מהו, מי אמרינן הא נפק ליה, או דילמא כיון דהדר הדר. אם תמצי לומר כיון דהדר הדר הוציא העובר את ידו וחתכה וחזר והוציא את ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו, מי אמרינן הא נפק ליה רובה, או דילמא רובה בבת אחת בעינן. תיקו. ותיקו דאיסורא לחומרא ואסור, לפסק הרי"ף שפסק אין לידה לאיברים, אבל לפירוש רש"י פשיטא דאסור ומלקינן ליה. ואי אזיל האי בן פקועה שאבר אחד ממנו אסור אבן פקועה דכותיה, זרעו מותר, ולא אמרינן מבלבל זרעו ומכח איסורא קא אתי. אבל חלבו, פירוש אם היה נקיבה, מבעיא לן אם מותר לגמעו או לא, ולא איפשיט ולחומרא, דאמרינן [הואיל ובא] מכלל [איברין] הוא כח[לב טריפה] שנתע[רב בחלב טהורה]. וכן... דמש.. לפי ג[דלו]... [או לפי] קטנו... והוציא העובר את ידו בין סימן לסימן, מקום חתך נמי אסור כיון דלית ליה שחיטה מעליתא בשני סימנין.
<h2>דף סט.</h2>
חתך מן העובר שבמיעיה, פירוש קודם שחיטת האם, ונשאר מה שנחתך במעיה, ואחר כך שחטה מותר באכילה דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גירה בבהמה אותה תאכלו, בהמה בבהמה לרבות הולד. מן הטחול ומן הכליות, פירוש מן הבהמה עצמה אסור באכילה. זה הכלל כל דבר שהוא גופה אסור ודבר שאינו גופה מותר [כגון] העובר... טחול וכליות שאינה נטרפת בהם.
השוחט את הבהמה ומצא בה דמות של יונה אסורה באכילה, בעינן פרסות וליכא. וכי תימא אם כן קלוט במעי פרה נמי ליתסר. אמר קרא פרסה בבהמה תאכלו. וכן כשנולד נמי מותר בשחיטה לאכילה. כך כתב ה"ר משה בפרק א' בהלכות מאכלות אסורות [ה"ד]. וזה לשונו, בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, אע"פ שאינו מפריס פרסה ולא מעלת גרה אלא כמין סוס או חמור, הרי זה מותר באכילה. במה דברים אמורים כשילדה בפניו, אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה, אע"פ שהוא יונק ממנה, הרי זה ספק ואסור באכילה, שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה. בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אע"פ שהוא מפריס פרסה ומעלת גרה והרי הוא כמין שור לכל דבר או כמין שה, הרי זה אסור באכילה, שהגדל מן הטמא טמא והגדל מן הטהור טהור. לפיכך דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור, ודג טהור שנמצא במעי דג טמא מותר, לפי שאינו גידולו אלא בלעו. עוד כתב בפרק א' [הי"ג] שאין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל. ועיקר זה בירושלמי במסכת נדה [פ"ג ה"ב] ובבכורות [ז' ע"א] ותו גרסינן כולו אדם ופניו בהמה אינו ולד, כולו בהמה ופניו אדם הרי זה ולד. כולו אדם ופניו בהמה אפילו עומד וקורא אומרין לו רד לשחטך. כולו בהמה ופניו אדם, אפילו עומד וחורש אומרים לו בא חלוץ או יבם. גרסינן בנדה פרק המפלת חתיכה וכו' [כ"ד ע"א], המפלת בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות, באשה אינו ולד, בבהמה אסורה באכילה. השסועה בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות. ובריה בעלמא ליכא, דכי אגמריה רחמנא למשה, במעי אמו אגמריה. פירוש ואסור בין שנולד בין שנמצא במעי אמו. מבכרת שהיא מקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליכו לכלבים. יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרת מן הבכורה.
<h2>דף סט:</h2>
יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר, קדוש ואינו מכור, דלמפרע הוא קדוש, וכיון דנפק ליה רובא איגלי מילתא למפרע [ד]הוא קדוש, ומאן דזבין לאו כלום זבין. יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם אינו קדוש דלמפרע הוא קדוש. ורובא קמא ליתיה ברחם. המבכרת והמקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליכו לכלבים. אבל במחתך ומניח יקבר, דלמפרע הוא קדוש. יצא רובו במיעוט אבר, בתר רובא דבהמה שדינן ליה, ולא שדינן ליה בתר רובא דאבר, דלא שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רוב אבר. יצא חציו ברוב אבר מיבעיא לן אם הלכו באיברים אחר הרוב וההוא מיעוטא דגואי מהו למשדייה בתר רוב אבר. ולא איפשיט ולחומרא, השלמה.
<h2>דף ע.</h2>
כרכו בסיב מהו. בשליא אחרת מהו. כרכתו הוציאתו אחזתו [והוציאתו] מהו, כך גרסת רש"י. ורבינו יעקב גריס כרכתו אחותו והוציאתו מהו, ופירש הדבר כגון שנולדה נקבה עם הזכר וכרכתו הנקבה לזכר והוציאתו. ואי נפקא נקבה דרך רישא תחלה פטרתיה רישא דנקבה לזכר, דקיימא לן [ס"ח ע"א] יצא ראשו הרי הוא כילוד, ואין הזכר הבא אחריה פטר רחם. אלא כי קא מיבעיא לן דנפקא הנקבה דרך מרגלותיה והזכר דרך ראשו ויצא ראש הזכר קודם שיצא ראש הנקבה. מי אמרינן נגיעת רחם מקדש והא לא נגע. או דילמא מין במינו לא הוי חציצה. נפתחו כותלי בית הרחם מהו. אויר רחם מקדש, והא איכא. או דילמא נגיעת רחם מקדש והא ליכא. נעקרו כותלי בית הרחם ותלו ליה בצואריה מהו. במקומן מקדשי שלא במקומן לא מקדשי. או דילמא שלא במקומן נמי מקדשי. אבל כשנעקרו, דליתנהו כלל, ההוא פשיטא לן דלא קדוש. וכן נגממו כותלי בית הרחם לגמרי, פשיטא דלא קדוש. עומד מרובה על הפרוץ ויצא דרך הפרוץ, פרוץ מרובה על העומד ויצא דרך עומד מהו. כל הני בעיי סלקי בתיקו ולחומרא. אבר מן החי נוהג בבהמה וחיה ועוף. ואינו נוהג אלא בטהורים. ובן נח מוזהר על הטמאים כטהורים הילכך אסור להושיט להן אבר מן החי של טמאים כטהורים. אבר מן החי צריך כזית בין בשר וגידין ועצמות. מאי טעמא אכילה כתיב ביה לא תאכל הנפש עם הבשר, זה אבר מן החי. ובשר בשדה טריפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. כתב ה"ר משה פרק חמישי בהלכות מאכלות אסורות [ה"ב], אחד אבר שיש בו בשר וגידין ועצמות כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון והביצים והטחול והכליות וכיוצא בו. אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי, והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מן החי עד שיפרוש כברייתו בשר וגידים ועצמות. אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טריפה, כמו שביארנו, ולא משום אבר מן החי. והקשה הראב"ד מאי שנא אם חתך מן האבר מקצתו מבשר החי שאין בו אלא טריפה. ומדין אבר מן החי עוד בשלהי פרק גיד הנשה [ק"א ע"א]. עוד כתב ה"ר משה פרק זה [ה"ה], תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו חייב שתים משום אבר מן החי ומשום טריפה, שהרי שני האיסורין באין כאחד. וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים, משום אבר מן החי ומשום חלב. תלש חלב מן הטריפה ואכלו לוקה שלש. בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל בה, אם אינו יכול לחזור ולחיות אע"פ שלא פירש אלא אחר שנשחטה אסור, ואין לוקין עליו. ואם מתה הבהמה רואין אותו כאילו נפל מחיים. לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי. אבל היכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה הרי זה מותר. שמט אבר או מעכו או דכו, כגון הביצים שמעך אותן או נתקן, הרי מותר מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים. ולפיכך אין מסריח. ואעפ"כ אסור לאכלו ממנהג שנהגו ישראל מקדם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי.
<h2>דף עג:</h2>
ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, להביא האבר והבשר המדולדלים בבהמה וחיה ועוף ושחטן שהן אסורין, ואין בהן אלא מצות פרוש בלבד. [פירוש בשנשברה העצם ויצא לחוץ ואין רוב בשר קיים. ואפילו הכי אין בהם אלא מצות פרוש] מדרבנן. דאי ברוב בשר קיים, הא אמרינן לקמן בהאי פרקא [ע"ו ע"א] האבר והבהמה מותרין.
<h2>דף עד.</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו. מצא בה בן תשעה חי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס על גבי קרקע. וחלבו מותר. ויש שפוסקין דאפילו הוא בן חמש שנים והוא חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. ולאו מילתא היא. מיהו לא הלכו בו אלא לענין שחיטה למעוטי רובעו וחורש בו שחייב. אבל דמו אסור. ואם הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור ואין צריך לומר דמו. וה"ר משה כתב פרק ז' בהלכות מאכלות אסורות [ה"ג] דחלבו אסור אע"פ שלא הפריס על גבי קרקע, וכן כתב רבינו אפרים היכא ששלמו לו חדשיו ומצאו חי. ונראה לומר דהיכא דלא ידעינן ביה אי כלו לו חדשיו אי לא, אזלינן לקולא, ואפילו לדעת ה"ר משה. והרב בעל העתים פסק לקולא.
<h2>דף עד:</h2>
פודין בבן פקועה. פירוש ואע"פ שאינו בשוויו. אבל בשוויו אפילו בכישא דירקא פודין. ואע"ג דשחיטת אמו מטהרתו לא אמרינן כבשרא בדיקולא הוא, דכיון דרהיט ואזיל רהיט ואתי שה קרינא ביה.
<h2>דף עה.</h2>
הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן פקועה ואכלו, חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי. אבל היכא דנשחטה הבהמה ומצא בה בן תשעה חי חלבו מותר, ולא אמרינן חדשים גרמי, השלמה. ותמיהא לי הא מילתא, דכיון דקודם שנשחטה אמרינן דחלבו כחלב בהמה, היכי משתרי בשחיטת הבהמה, ואיסורו להיכן הלך. וה"ר משה [פ"ז ה"ג] כתב דאפילו בשחיטת אמו אינו ניתר החלב, כיון דכלו לו חדשיו. ונראה לומר כי דעת הרי"ף דסבירא ליה דבנשחטה חלבו מותר, משום כל בבהמה תאכלו, אבל בתלש ולא נשחטה אמרינן דחדשים גרמי ואסור. וכן כתב ה"ר יהונתן.
<h2>דף עה:</h2>
בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה. ואע"ג דפסק הרי"ף אין חוששין לזרע האב גבי אותו ואת בנו [ע"ח ע"ב] יש לומר דלעולם איסורא איכא אבל מלקות ליכא, דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא. חדא דהא פסקינן בפרק שני דייני גזירות [כתובות קי"א ע"ב] בפרדות כר' יהודה. ואסיקנא בפרק אותו ואת בנו [ע"ט ע"א] דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא. והרי"ף שלא כתב האי מילתא, אולי הלך בדרך רש"י שכתב דמאן דאית ליה האי סברא דהולד אין לו תקנה לית ליה ד' סימנין אכשר ביה רחמנא, ואנן סבירא לן דד' סימנין אכשר ביה רחמנא, הילכך ליכא למיחש לולד. מיהו איכא למימר דכי אמרינן ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, הני מילי גבי שוחט את הטריפה, דכיון שאין סימני אמו מטהרין אותו סימניו מטהרין אותו, דד' סימנין אכשר ביה רחמנא. אבל בן פקועה כיון שהותר בשחיטת אמו אין לו סימנין והולד אין לו תקנה, השלמה. ונראה שזו חומרא יתירה היא, וכדאי הם רש"י והרי"ף לסמוך עליהם על זה. וקלוט בן פקועה מותר, וכן קלוט בן קלוטה בן פקועה, בין שהיא בן פקועה בין שאם אמו פקועה, דכל מילתא דתמיהא מדכר דכירי אינשי, וכל שכן תרי תמיהי.
ההוא בר פקועה דנפל דובא עליה אתא לקמי רבנן אמרי זיל שחטיה. פירש רש"י שטרפו הזאב. ואם תאמר כיון דצריך שחיטה מדרבנן מפני מראית העין נתסר משום טריפה נמי מפני מראית העין. ונראה לומר דלא דמי דשחיטה איכא למיגזר בה, דמילתא דשכיחא בכל הבהמות הוא ואיכא למיגזר, אבל טרפות מילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן. ויש מפרשים דכי אמרינן זיל שחטיה, זיל שחטיה ובדקיה קאמר, וראשון נראה. ודין זה השמיט הרי"ף. [ע"ה ע"א] השוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי מותר. ארבעה סימנין אית ליה להאי כל תרי סימנים מכשרי ליה.
<h2>דף עו.</h2>
בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה, מן הארכובה ולמעלה טריפה. וכן שניטל צומת הגידין. למטה, למטה מן הארכובה. למעלה, למעלה מן הארכובה. וארכובה גופה כנגדו בגמל ניכר. כך פסק הרי"ף. וכתב הרב דודי דמסתברא כותיה. ורכובה זו היא למעלה מעצם השני הנקרא אשקנקייל. [והוא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה]... בכף הירך. וכן פסק הראב"ד. ורש"י פסק כמאן דאמר רכובה הנמכרת עם הראש. פירוש והוא העצם הראשון הוא השוק המחובר עם הרגל שיש בו מנעל מן הטלפים, והוא הנמכר עם הראש. ולדברי הרי"ף אין בכל העצם השני הנקרא אשקנקייל טריפות כי אם בצומת הגידין שנחתכו. והראב"ד פסק כדברי הרי"ף, ומיהו סבר דבמקום צומת הגידין אפילו נשבר העצם ויצא לחוץ בלא צומת הגידין טריפה, כיון דבמקום צומת הגידין נשבר. והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן לקמן הנהו גידין הרכין וכו'. מיהו לאו ראיה גמורה היא, השלמה עד כאן. והרב ר' משה [פ"ח הי"א] גם כן פסק כדעת הרי"ף. כתב הרב בעל התרומה [סימן כ"ג] והא דאמרינן נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה תחתונה אפילו שלא במקום צומת הגידין טריפה, היינו דוקא ברגלים שאחורי הבהמה. אבל ברגלים שלפניה נחתכו למעלה מן הארכובה נמי כשירה, כדאמרינן פרק אלו טריפות [נ"ח ע"ב] לא שנו [אלא] בבעלת שלש, אבל בעלת חמש הרי זה מום לגבוה. אבל להדיוט כשר ביד, אבל ברגל טריפה. ויתר וחסר הוי כמו נחתך, עד כאן.
ואלו הן צומת הגידין דאגרמא ולגאו. פירוש לצד הגוף. כך פסק הראב"ד. אבל דאגרמא ולבר, פירוש לצד החוץ מקום שזנב הבהמה נוקש בו, לא הוי צומת הגידין, דהא אמרינן לקמן חד אלימי ותרי קטיני. והסימן הזה אינו אלא בגידים הפנימיים שהן לצד גוף הבהמה, אבל החיצוניים שהן כלפי הזנב אין הסימן הזה בהם. ומהיכן מתחילין, מעלוי ערקומא, והוא הבורנקי קרא בלעז המפריש בין הארכובה הנמכרת עם הראש ובין אשקנקיל והוא היכא דפרעי טבחי. ולא ערקומא גופה, אלא מערקומא ולעיל. כך פסק הראב"ד. וכן כתב ה"ר יהונתן משמו. והכי איתא בגמרא. ועד כמה, ממקום שגידין צומתין עד מקום שמתפשטין. וכמה ארבעה ביטדי בתורא. פירש רש"י ארבע אצבעות. וכן פירש באלו טריפות [נ' ע"ב] דבטדא הוי אצבע, גבי (חלוסלת) [חלחולת] שניקבה. והרי"ף פירש כמלא בטדא בתורא ארבע אצבעות. ולטעמיה ארבע בטדי הן שש עשרה אצבעות. וכן כתב הר"מ [פ"ח הי"ג]. בדקה מאי, בליטי הוו צומת הגידין, בליעי לא הוי צומת הגידין, אשוני הוו צומת הגידין, רכובי לא הוו צומת הגידין, אלימי הוו צומת הגידין, קטיני לא הוו צומת הגידין, חוורי הוו צומת הגידין לא חוור לא הוו צומת הגידין אע"ג דזיגי.
<h2>דף עו:</h2>
תלתא חוטי הוו, חד אלימא ותרי קטיני. אפסיק אלימא הא איכא רוב מנין. אפסיק קטינא הא איכא רוב בנין. בעופא שיתסר הוו. ואי איפסיק חד מינייהו טריפה. לפי פסק ה"ר משה [פ"ח הי"ג] נראה דהוא הדין ברוב חד מינייהו דטריפה. רבא אייתו לקמיה עופא בדק ואשכח חמיסר. הוה חד שאני מחבריה נפציה ואשכח תרי.
צומת הגידין שאמרו ברובן, כלומר רוב כל אחד ואחד ממנו. ויש פוסקין שמדמין לפסוק אפילו לא נשתייר בהן אלא כחוט הסרבל כשר. אך הר"מ [פ"ח הי"ח] פסק לאסור. וכן עיקר. והרב בעל התרומה פסק [סימן כ"ב] בשם רש"י לחומרא דאפילו ברוב אחד מהן שנפסק טריפה. וצריך עיון.
נשבר העצם, אם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו. נשבר העצם למעלה מן הרכובה, אם רוב הבשר קיים זה וזה מותר. אם לאו [זה וזה אסור. למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו] האבר אסור והבהמה מותרת. פירוש האבר אסור ממקום השבר ואילך שהוא כאילו נחתך לגמרי במקום השבר מחיים. והוי כאבר מן החי. אבל מה שנשאר מן האבר ממקום השבר ולמעלה לצד הגוף הוא מותר. וכן כתב ה"ר משה פרק חמישי [מאכ"א ה"ח] [למטה מן הרכובה, אם רוב הבשר קיים זה וזה מותר. ואם לאו האבר אסור והבהמה מותרת].
כתוב בספר התרומה [סימן כ"ה] דהיכא דמצינו עצם שהבריא אע"פ שכבר נשבר אין חוששין לו שמא נשבר ויצא לחוץ הוה, כיון שעתה אנו רואין אותו שהבריא, שיש לומר שאילו היה נטרף לא היה נרפא, וכשר הכל. וכן נמי נראה לומר דבמקום צומת הגידין נמי אין חוששין לשמא נפסק אחד מהן, כיון שהבריא ועכשיו אין אנו רואין ריעותא.
נשבר העצם ויצא לחוץ, אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור. וכמה רוב עביו ורוב הקפו. יש מפרשים נשבר העצם, ברוב חללו. ורש"י פירש בזה הלשון, רוב עביו, שלא יצא רוב עביו של השבירה לחוץ, אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה. רוב הקפו, עביו של עצם לא מעלה ולא מוריד, אם רוב הקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים, אפילו נהפך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשר. ואם אין רוב בשר הקף העצם סביב השבירה קיים, אפילו כוונת בליטת ראש השבירה לצד בשרה קיים והרי כל חלל העצם נכסה, אפילו הכי טריפה. הילכך בעינן רוב עביו נכסה, שלא יצא רוב חלל העצם דרך נקב הבשר, ושיהא רוב הקף הבשר שעל הקף השבר קיים, ועור משלים לבשר, הילכך בעינן שיהא רוב מן הבשר. וכמו שמתבאר למטה גבי ניטל שליש התחתון. אבל בבר גוזלא דרכיך לא בעינן רוב, אלא אפילו חציו מזה וחציו מזה. והרב בעל המאור פירש בשם הגאונים ז"ל עור משלים לבשר, שאין בשר בלא עור מציל בו עד שיהא עור על גבי בשר כדרך כל בשר שלם. וצריך עיון מהרב רבינו משה [פ"ח הי"ב] שכתב, אם היה הבשר או העור חופה רוב עביו וכו'. וגידים הרכים אינן חשובין כבשר, כיון שסופן להקשות.
<h2>דף עז.</h2>
נשבר העצם ויצא לחוץ, דאישתקיל קורטיתא מיניה ועור ובשר חופין את רובו כשירה, דאמרינן מה לי נפל מה לי איתיה. והוא שיהיו העור והבשר חופין רוב כל העצם שלה. אבל אם אינן חופין אלא רוב בשר הנשאר מן העצם, ההוא ודאי טריפה, דכיון דאילו לא אישתקיל אסור כל שכן דהשתא נמי אסור בין דאשתקיל בהדי שבירתו בין דאישתקיל אחר שבירתו. והוצרכנו לפרש זה להוציא מדעת הרב בעל המאור. וכן דעת ההשלמה. וכתב הראב"ד בתשובת שאלה, דדוקא יצא לחוץ ששולט בו האויר, אבל נשבר העצם ויצא לפנים לתוך חלל הגוף כשירה, כיון שאין האויר שולט בו. וכן עיקר. ויש שאוסרין אותו, כמו שכתבנו לעיל.
נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו, והוא שהרופא גורדו. מתלקט ומתרוסס, לא איפשיט ועבדינן לחומרא. פירוש מתלקט, שרוב הבשר החופה את השבר אינו יחד אלא מעט כאן ומעט כאן, ואם תצרפהו הוי רוב. פירוש מתרוסס מרודד שבשר החופה את רוב העצם מרודד וקלוש. פירוש נתמסמס, נרקב. נקב נקלף נסדק, ניטל שליש התחתון בעיא ולא איפשיט ולחומרא. פירוש נקב, אותו בשר שחופה את רוב השבר ניקב בלא חסרון. נסדק אותו הבשר. נקלף מעל העצם אותו בשר ואינו דבוק בעצם. ניטל שליש התחתון של עובי הבשר סמוך לעצם, ושני שלישי העליונים עומדים באויר. והא דאמרינן לעיל [ע"ו ע"ב] דעור הרי הוא כבשר להשלים, דמשמע דאם ניטל מן הבשר הסמוך לעצם והעור קיים, וכל שכן אם שני שלישי הבשר קיימין דודאי כיון שהבשר ניטל העור עומד באויר. התם דקנא משכיה דידיה, כלומר לאו בשנפל הבשר והעור עומד באויר קאמר, דכי האי גונא טריפה, אלא בשנשבר העצם בסופו שהוא ערום מבשר הסמוך לארכובה שאין שם אלא עור והעור דבק בבשר ומחזיקו. כך פירש רש"י. ואית דגרסי דקנא משכא ריריה, פירוש שהעור נדבק בעצם על יד ריריה. נקדר כמין טבעת, פירוש שנקדר הבשר בסכין מעל השבר בעיגול כמין טבעת, ורוב הקפו מכוסה. אמרינן דכיון דמסרטו בעצם מעל הארכובה, פירוש מתוך שמוציא דם נתחבר הבשר ונמשך זה אצל זה, כשירה. והוא דקנא גרמא דידיה שאנו רואין שהעצם מחזיק בשלו סביבות ההקדרה ונדבק העצם בבשר יפה. והוא סימן להעלות ארוכה. ואית דגרסי דקנא גרמא רירי, כדפרישנא לעיל שכשנקדר הבשר יש לחות כל כך לאותו עצם שנדבק הבשר זה עם זה על ידי רירין ומעלה ארוכה.
השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה. ואינו מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות. פירוש הראב"ד ז"ל דמיירי בשעמה ולד, דלא חיישינן לולד אחר שיהא נמוח בתוכה, כדאמרינן בגמרא. אבל אין עמה ולד מטמאה טומאה נבילות משום אותו ולד שיש בתוכה שנמוח, דהא כי היא מאדם אפילו באהל נמי מטמיא, כדאיתיה במסכת נדה [כ"ו ע"א] דיש לה דין האשה. הכא נמי אם יש ולד בתוכה יש לה דין הבהמה. חשב עליה מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבילות. שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה. כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה, דדרשינן כל בהמה תאכלו לרבות השליא. יכול אפילו יצתה מקצתה, ת"ל אותה, אותה ולא מקצתה. הא דתנן שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה, איתמר עלה בגמרא לא שנו אלא שאינה קשורה בוולד, פירוש בין יש עמה ולד בין אין עמה ולד חוששין לולד אחר. אבל קשורה בוולד אין חוששין לוולד אחר.
מבכרת שהפילה שליא שלה ישליכנה לכלבים, דמיעוט בהמות זכרים הקדושים לבכורה ילדי ורובא ילדי דבר שאינו קדוש, דהיינו נקבות או נדמה. ובמוקדשין תקבר. אין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן משום דרכי האמורי. כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, דתניא אילן המשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים. טוענו באבנים, כי היכי דלכחוש חיליה. וסוקרו בסיקרא, כי היכי דנתיהי עליה אינשי. כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. כמאן תלינן כובסא בדיקלא, כמאן כי האי תנא.
<h2>דף עח.</h2>
אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין. כתב ה"ר משה פרק י"ב [ה"ב] בין במוקדשין הנאכלין בין במוקדשין שאינן נאכלין. ולפיכך הראשון ששחט בעזרה והשני בחוץ או הראשון בחוץ והשני בעזרה בין שהיו שניהם חולין או שניהם קדשים בין שיהיה אחד מהן חולין ואחד קדשים, זה ששחט אחרון לוקה משום אותו ואת בנו. עד כאן.
<h2>דף עח:</h2>
ונוהג בנקיבות ואינו נוהג בזכרים. ואם נפשך לומר אותו דמשמע זכר, הרי הוא אומר בנו, מי שבנו כרוך אחריו, יצא זה שאין בנו כרוך אחריו. ואיכא מאן דאמר אם מתברר שהוא אביו ודאי, אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד. וכתב הרי"ף מסתבר דליתה. וה"ר משה פסק דחוששין לזרע האב מספק, בספר זרעים [פ"ט מהל' כלאים ה"ו], ובפרק י"ב בהלכות שחיטה [הי"א]. וכן כתוב בהשלמה דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא. והילכך מספיקא חוששין, ואותו ואת בנו נוהג בזכרים לאיסור ולא למלקות. וכן פרד עם האם אסור, דדילמא חוששין. וכל מיני פרדות לאו אחת הן, אלא אסורות זו עם זו אלא אם כן אמותיהן ממין אחד ואביהן ממין אחד, כגון שתי פרידות שאביהן סוס ואמותיהן חמור, או אביהן חמור ואמותיהן סוסיא. אבל פרדה שאביה סוס ואמה חמור אסור לזווג עם פרדה שאביה חמור ואמה סוס. וצריך עיון, כיון דמספיקא הוא דאסירי, היכא דידעינן בודאי שהן משני מינין משום דמספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא, דאי הוה פשיטא לן דחוששין לזרע האב הכל מותר דכל מיני פרדות אחת הן. והשתא היכא דהוו בהו עוד ספק אחר, כגון דמספקא לן מאותן פרדות אי הוו ממין אחד או לא, מי אמרינן דשרו, דהא קיימא לן [זבחים ע"ד ע"א] דכל תרי ספיקי אפילו בדאורייתא לקולא. וצריך עיון. ונראין הדברים להקל. וכתוב בהשלמה כי אפשר שהרי"ף סבירא ליה הכי דמספיקא חוששין לזרע האב. ומה שכתב דמסתברא דליתה וכו', זה רוצה לומר מסתברא דליתה, דלא פשיטא לן דחוששין לזרע האב אלא ספוקי מספקא לן. ומכל מקום היה לו לרב לפרש ולא לסתום. לשון הר"מ [פי"ב ה"ח], אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, שנאמר ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ע"כ.
<h2>דף עט:</h2>
אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי. ולאו בכל כלאים, שאם היתה היא צביה ובנה תייש פטור, דשה ואת בנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו. אבל היא תיישה ובנה צבי חייב, דשה אמר רחמנא ובנו כל דהו. ותייש הבא על הצביה וילדה בת ולהבת ילדה בן, בהא איכא איסורא, אבל מלקות ליכא דדילמא אין חוששין. וצבי הבא על התיישה וילדה בת והבת ילדה בן איכא מלקות. ולענין כסוי הדם בחול, צבי הבא על התיישה הבן חייב כיסוי, וכל שכן תייש הבא על הצביה. וביום טוב, צבי הבא על התיישה אין שוחטין, ואם שחט אין מכסין את דמו דדילמא אין חוששין. ותייש הבא על הצביה אי לאו גזירה משום התרת חלבו שוחטין ומכסין, דאפילו תימא חוששין, צבי ואפילו מקצת צבי אמרינן, אבל משום התרת חלבו אין מכסין. השלמה. אותו ואת בנו נוהג בבהמה ואינו נוהג בחיה ובעוף, דכתיב שור ולא חיה, שה ולא עופות. דין עיזי דבאלי ושור הבר ביארנו בפרק אלו טריפות [נ"ט ע"ב].
<h2>דף פא:</h2>
לשון הר"מ [פי"ב ה"ג], השוחט ונמצאת טריפה חייב משום אותו ואת בנו. אבל השוחט ונתנבלה בידו והמעקר פטור משום אותו ואת בנו. חרש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן את הראשון, מותר לשחוט שני אחריהן, שאין שחיטתן שחיטה. וכתב הרב בעל העתים, כתבי רבוואתא, אם שחט גוי את האם, מותר לשחוט בנו לאלתר. השוחט את הראשון והרי הוא ספק נבילה, אסור לשחוט את השני. ואם שחט אינו לוקה. שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה. לפיכך הראשון ששחט חולין בעזרה או טריפה או שור הנסקל ועגלה ערופה ופרה אדומה או ששחט לע"ז ובא האחרון ששחט השני, הרי זו לוקה. וכן אם שחט הראשון את האחד, ובא האחרון ושחט את השני והרי [הוא] חולין בעזרה או שור הנסקל ועגלה ערופה ופרה אדומה לוקה. שחטו לע"ז פטור משום אותו ואת בנו שהרי נתחייב בנפשו. ואם התרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו [בו] משום ע"ז לוקה. עד כאן. שנים שלקחו פרה ובנה, זה שלקח ראשון ישחוט ראשון. ואם קדם השני זכה, וזריז ונשכר, זריז דלא עבד איסורא, ונשכר דאכל בשרא.
<h2>דף פב.</h2>
השוחט פרה ושני בניה סופג שמונים. שחט שני בניה ואחר כך שחט אמה סופג ארבעים. שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים. שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה סופג ארבעים. בנו ואותו מניין, כשהוא אומר תשחטו הרי כאן שנים. הא כיצד, אחד ששחט את הפרה ואחד שחט את אמה ואחד שחט את בתה שנים האחרונים חייבין. תוספתא הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית, שמתחלה לא לקחו אלא על מנת כן. בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט. ואלו הן יום טוב האחרון של חג ויום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ר"ה. אימתי בזמן שאין לה ריוח, אבל יש לה ריוח אין צריך להודיע. וצ"ע מה שכתב בזה ה"ר משה [פי"ב הט"ו].
<h2>דף פג.</h2>
המוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה צריך להודיע, שהדבר ידוע ששניהם שוחטין ביום אחד. ואם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע. וכתב ה"ר משה [פי"ב ה"א] השוחט אותו ואת בנו ביום אחד הבשר מותר באכילה והשוחט לוקה. והרב בעל העתים כתב בשם בעל ההלכות ורב אחא משבחא, שמשהין השני מלאכול עד הערב בין ששחט בשוגג בין ששחט במזיד. ונכון הוא. ויש סמך לדבריהם כעין מה שאמרו במבשל בשבת [ט"ו ע"א] או בפירות שנתלשו ביום טוב [ביצה כ"ה ע"ב], צריך להמתין בערב בכדי שיעשו. הנה מצאנו שכל זמן האיסור אינו רשאי לאכול. ואף אחר הזמן, עד שישהה בכדי שיעשו.
בארבעה פרקים אלו משחטין את הטבח בעל כרחו שאפילו שור שוה אלף דינרין ואין לוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט. לפיכך אם מת מת ללוקח ואע"פ שלא משך, לפי שבארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דין תורה, ודבר תורה מעות קונות. ומה טעם אמרו משיכה קונה, גזירה שמא יאמרו נשרפו חטיך בעליה. ובפרקים אלו לא גזרינן. אבל בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך אם מת מת למוכר. פירוש אלא אם כן משך אע"פ שנתן מעות. יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה. נאמר במעשה בראשית יום אחד, ונאמר באותו ואת בנו יום אחד, מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה.
<h2>דף פג:</h2>
כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. לא שנא קדשי מזבח ולא שנא קדשי בדק הבית, דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה בכסוי הדם. כתב הר"מ פרק י"ד [ה"ג], שחט חיה ועוף ואחר כך הקדישן או הקדיש את הדם חייב לכסות, ע"כ. והכי איתא בתוספתא [פ"ו]. וטעמא מפני שקדמה מצות כסוי להקדש. ועוד כתב הר"מ [ה"ד], כלאים הבא מן הבהמה וחיה וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה צריך לכסות ואינו מברך. אך בהשלמה כתוב בפרק במה מדליקין [שבת כ"ג ע"א], דספק דדבריהם היכא דהוו פלגא ופלגא בעי ברוכי, דטעמא הוא בדמאי משום דבדמאי הקלו משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן, ולכך אין מברכין עליו. והילכך מברכין על כסוי דם כוי. כתב הרב מורי ר' נתן בן הרב ר' מאיר, אבל הבא מן התייש ומן הצביה מברכין עליו ומכסין אותו ביום טוב, שהוא כחיה לענין כסוי. (ואני לא כך כתבתי בפרק אותו ואת בנו). עד כאן לשונו שכתב בהלכות שחיטה שחבר. [ואני לא כך כתבתי בפרק אותו ואת בנו]. ונוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן. ונוהג בכוי מפני שהוא ספק. אבל בבהמה אינו נוהג כן, דדוקא חיה או עוף דכתיבי בקרא.
[ביצה ב' ע"א] השוחט חיה ועוף ביום טוב לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום. ואם שחט יחפור בדקר ויכסה. והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. והא קא עביד כתישה, בעפר תיחוח. וצריך דקר נעוץ מבעוד יום לכתחלה משום הכנה. ואם אין דקר נעוץ אין יכול לכסות אלא באפר כירה. ואע"ג דקא עביד גומא, כיון דבשבת פטור אבל אסור, הכא דשחט משום שמחת יום טוב מותר לכתחלה. ור"ח והרי"ף וכל המפרשים הכי פסקי. ורבוואתא קמאי הכי סבירא להו. אבל רבינו תם חולק על זה. וכתב הר"ר יצחק ב"ר אבא מרי בעשרת הדברות, דלא דייק ליה. ופסק הרב, וכרבוואתא מסתברא, ממאי דתנינן בבחירתא [עדויות פ"ד מ"ב], דקיימא לן דכל מאי ד[איתא] בבחירתא דוקא. ואפר כירה מוכן הוא כדאיתא בפרק כסוי הדם מוכן הוא לכסות בו צואה ולעשות בו כל צרכו. ולא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב אסור, דהוה ליה כנולד ואסור. ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות ותניא נמי הכי כשאמרו אפר כירה מוכן הוא לא אמרו אלא שהוסק מערב יום טוב אבל הוסק ביום טוב אסור, דהוה ליה נולד. ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. הכניס עפר לגנתו ולחורבתו מותר לכסות בו, ירושלמי [ביצה פ"א ה"ג], כשלא שחט, אבל שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביום טוב ולא יחפור בדקר ויכסה. מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו, ואין צריך הכנה דדקר נעוץ. והוא שייחד לו קרן זוית. ותניא כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו ובמוצאי (שבת) [יום טוב] אם רישומו ניכר חייב לכסות ומברך עליו. ואפילו באפר כירה אין מכסין אותו, גזירה משום התרת חלבו. אבל בחול ליכא למיגזר, דמאן דחזי סבר דמספיקא אמרינן ליה זיל שחוט וטרח וכסי. אבל ביום טוב מי אמרינן ליה זיל שחוט וטרח וכסי מספיקא, אלא מין חיה הוא ואתי למשרי חלבו. הילכך אם שחט מכסה את דמו במוצאי יום טוב. ומדלא כסייה ביום טוב שמע מינה ספק וחלבו אסור. ירושלמי [שם], הביא עפר לכסות את גגו, סיד לסוד את ביתו, אית תנאי תני מכסין ואית תנאי תני אין מכסין בו. מאן דאמר מכסין לשעבר, מאן דאמר אין מכסין לישאל לכתחלה. תנא לא זאת בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו ביום טוב. ולא שנו אלא שאינו יכול לכסות בדקירה אחת, אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר, ולא גזרינן דקירה אחת אטו שתי דקירות. השוחט צפור בערב יום טוב אין מכסין אותו ביום טוב.
<h2>דף פד:</h2>
השוחט לחולה בשבת אסור לכסות, ואפילו בכסוי שאין בו איסורא אלא מדרבנן, השלמה. ונראה מזה דאי אית ליה אפר מוכן לכסות בה צואה, שיש לו לכסות אפילו בשבת. ואי לית ליה, למוצאי שבת, אם היה הדם קיים, חייב לכסות. השוחט וצריך לדם חייב לכסות. כיצד הוא עושה, או נוחרו או עוקרו. חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותה חייבין לכסות, בינן לבין עצמן פטורין מלכסות. וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותן, אסור לשחוט אחריהן. בינן לבין עצמן מותר לשחוט אחריהן.
<h2>דף פה.</h2>
השוחט ונמצאת טריפה, השוחט לע"ז, השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים, השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר, פטור מלכסות. וכן השוחט לשם אחד מן הדברים שכתבנו שהשחיטה נפסלת בו. וכן אם שחט כל אותם שכתבנו ששחיטתם פסולה פטור מלכסות בין הם בין אחרים, דכתיב כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, דבר שמותר לאכילה. לפיכך צריך שיבדוק את הסכין ואת הסימנין קודם שיכסה. תנו רבנן, כי יצוד ציד חיה או עוף, אין לי אלא אשר יצוד, צודים ועומדים כגון אווזים ותרנגולים מנין, ת"ל ציד מ"מ. אם כן למה נאמר אשר יצוד, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה.
<h2>דף פו:</h2>
שחט מאה חיה ומאה עופות במקום אחד, כסוי אחד לכולן. פירוש לחיה ולעופות כאחד. וכן לענין ברכה אינו מברך אלא אחת. פירוש מברכת שחיטה קאמר. וזה שצריך לברך קודם שחיטה בא"י אמ"ה אקב"ו על השחיטה. ואם בירך אדעתא למשחט חדא והדר אייתי ליה אחריני צריך לחזור ולברך, כדין נמלך שמברך על כל כוס וכוס. ואם לא בירך, בין בשוגג בין במזיד הבשר מותר באכילה. וכן קודם כסוי הדם חייב לברך בא"י אמ"ה אקב"ו על כסוי הדם. ואפילו כסה דם מקצתן קודם שיגמור לשחוט את כולם, והוא שלא הסיח דעתו מלשחוט. שהכסוי וברכתו אינם הפסק, דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא. ומיהו מסתברא שאם סח בין שחיטה לשחיטה חוזר ומברך, דכל שחיטה ושחיטה מצוה באפי נפשה היא, והוה ליה כסח בין תפילה לתפילה וכסח בין ברכת המוציא לאכילה שחוזר ומברך. והוא שסח במילי דעלמא בדבר שאינו צורך המצוה, אבל אם סח בדבר שהוא צורך המצוה אינו חוזר, כגון אי אמר טול ברוך כדאיתא בפרק כיצד מברכין [ברכות מ' ע"א], וכן אם התחיל המצוה וקודם שיגמרה סח ואפילו במילי דעלמא, כיון שעל כרחו יש [לו] לגמרה, לאו הסח הדעת הוא ואינו חוזר ומברך. ולפיכך בהלל ובמגילה ובקרית שמע אינו חוזר לראש אלא למקום שפסק. וגבי תקיעות נמי אמרינן [ר"ה ל"ד ע"ב] שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ומסתברא שאינו חוזר ומברך. השלמה, ע"כ.
<h2>דף פז.</h2>
שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות, שנאמר ואומר לבני ישראל, מצוה זו על כל בני ישראל. ומכל מקום השוחט יהא מוזהר על עיקר מצוה זו, שנאמר ושפך וכסה, מי ששפך יכסה. ואומר לבני ישראל, מצוה על כל בני ישראל. מעשה באחד [ששחט וקדם] חבירו וכסה [וחייבו] רבן גמל[יאל] ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה. ותו ההוא דסעד אצל ר' ואמר לו כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל אמר לו כוס של ברכה אני שותה, יצתה בת קול ואמרה לו כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים. פירוש ארבעים זהובים כנגד ארבע ברכות שיש (ארבע ברכות) בברכת המזון. אבל ברכת היין לא קא חשיב, כיון שהיא ברכת הנהנין שתכף שמברך נהנה, אפשר דלא אמרינן האי דינא. וההוא גברא מינא הוה, ורצה ר' לשלחו מביתו קודם ברכת המזון, שלא יקבל עליה שכר, ולתת לו ארבעים זהובים במקום שכר הברכה. כסהו הרוח חייב לכסותו והוא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. השוחט ונבלע דם בקרקע אם רשומו ניכר חייב לכסות. אבל אם אין רשומו ניכר הוה ליה כמו שכסתו הרוח ואינו חייב לכסות. דם שנתערב במים, אם יש בו מראה דם חייב לכסות. נתערב ביין או בדם בהמה רואין אותו כאילו [הוא] מים.
<h2>דף פז:</h2>
דם הנתז ושעל הסכין חייב לכסות, אימתי בזמן שאין דם אלא הוא אבל אם יש דם שלא הוא פטור מלכסות. ובשאין דם אלא הוא שחייב לכסות, לאו דמכסה ליה על הסכין, אלא דגריר ליה ומשוי ליה עפר למטה ועפר למעלה כדלקמן, השלמה. וה"ר משה השמיט זה, וצריך עיון. והרב מורי ר' נתן בן הרב ר' מאיר כתב בהלכותיו, שמכסהו במקומה על הסכין ואינו צריך גרירה שיתן עפר למטה. דין לולב של ע"ז לא יטול, ביאורו במסכת סוכה [ל"א ע"א].
<h2>דף פח.</h2>
במה מכסין ובמה אין מכסין, [מכסין] בזבל דק ובחול (הגס) [הדק] בסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשה. אבל אין מכסין לא בזבל גס לא בחול גס ולא בלבינה ולא במגופה שלא כתשן, ולא יכפה עליו את הכלי. זה הכלל כל שמגדל צמחין מכסין בו ודבר שאין מגדל צמחין אין מכסין בו, דכתיב וכסהו בעפר. מניין לרבות זבל דק וחול הדק ושחיקת אבנים, פירוש שנשחקה ונמחת מכח המים, (ושחיקת חרשים) נעורת פשתן דקה ונסורת חרשין דקה וסיד וחרסית, פירוש שחיקת חרסין, ומגופה שכתשן, תלמוד לומר וכסהו, מרבה אני אלו שהן מין עפר ומוציא אני זבל גס וחול גס ושחיקת כלי מתכות, ולבנה ומגופה שלא כתשן, וסובין וקמח ומורסן והזרניך, והוא אורפומנט בלעז. דכתיב בעפר, יצאו אלו שאינן מין עפר.
<h2>דף פח:</h2>
גרסינן בפרק השוחט [ל"א ע"א], השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה. עפר לא נאמר, אלא בעפר. ובמסכת יום טוב בפרק קמא [ז' ע"ב] נמי איתה. היה מהלך במדבר או בספינה ואין לו עפר לכסות, שורף טליתו ומכסה, דאשכחן אפר דאקרי עפר, שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. ובאפר בין אפר עצים בין אפר בגדים, אפילו אפר בשר שנשרף, שהרי נאמר מעפר שריפת החטאת. ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת. או שוחק דינר זהב ומכסה, דזהב איקרי עפר, דכתיב ועפרות זהב לו. והר"מ הביא [פי"ד הי"ב] מקרא זה עד אשר דק לעפר. אע"ג דאינן מגדלין צמחין כיון דמקרו עפר. הוסיפו עליהן השחור והכחל ונקרת הפסילים. פירש רש"י עפר שמנקרין מן הריחים. והא דאמרינן היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות, לאו למימרא שאם יחפור שם מן העפר אע"פ שהיא ארץ מליחה וזורעין בה ואינו מצמיח שלא יוכל לכסות בו, דכיון דמגדלת צמחים היא היכא שצמחו בעפר אחר ראוי לכסות בו, כדאמרינן דבר שמגדל צמחין מכסין בו. כך כתב הראב"ד. וכן נראה מן הגמרא. ובשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה. ואין העולם מתקיים אלא ב[שביל] מי שבולם עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה. ואין העולם מתקיים אלא בזכות מי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר מתחת זרועות עולם.
<h2>דף פט:</h2>
גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ונוהג בבהמה וחיה בירך של ימין ובירך של שמאל, ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף.
<h2>דף צב:</h2>
אית ליה כף לעוף ועגיל, אית ליה כף לבהמה ולא עגיל מהו, בתר עיגולא אזלינן או בתר מיניה אזלינן, תיקו ולחומרא. וכי תימא מידי עגול כתיב, אפשר דכף משמע עגול. וכתב ר"ח כל תיקו דאיסורא לחומרא, והכא נמי לחומרא נקטינן. מיהו אנן לא בדקינן, מידי דהוה אשמונה עשר טריפות, דכיון דלא שכיחא לא מחזקינן איסורא.
ונוהג בשליל, אבל חלבו מותר. וכן פסק ה"ר משה. וכן נראה שפסק רי"ף. ומה שכתב בפרק בהמה המקשה [ע"ד ע"א], לענין חלבו כתב, דקיימא לן דשרי. וכן מנהג נרבונה לאסור. והרב בעל העתים כתב דאינו נוהג בשליל. ויש שסבורים לומר שכך היא דעת הרי"ף ממה שכתב בפרק בהמה המקשה.
גיד הנשה צריך לחטט אחריו. וכן כתב ה"ר משה פרק שמיני. שמנו מותר, וישראל קדושים נהגו בו איסור. שני גידין הן, הפנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו. חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו. חוטי חלב אסורין ואין חייבין עליהם. חוטין שבכליות אסורין ואין חייבין עליהן. לובן שבכוליא גייס ליה. כלומר אינו מדקדק בנטילתו אלא גייס ליה. ולא אמרינן ליה חות ביה טפי, דחלב שהבשר חופה אותו מותר. שעל כסלים אמר רחמנא ולא בתוך הכסלים, הכא נמי שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות. אבל חיורא דתותי מתני אסור, מאי טעמא בהמה בחייה אפרוקי מפרקא. וקא אמרי רבוותא שהחלב שתחת הכסלים הוא חיורא דתותי מתני וקרום מפריד בין זה החוורא ובין השומן שהוא תחת החיורא העליון אסור התחתון מותר. ועכשיו נהגו להתירו בבהמה גסה, כגון שור ובגדיים ואומרים כי אינם מתפרקים. אבל לא בטלאים, דדינן כדין כבשים גדולים. כך קבלתי ממורי הרב ר' נתן בן הרב ר' מאיר. ויש מקשין על זה, דהא אינו שוה בשור ובכבש ועז, שהרי בשור אין אדם יכול לנתק אותו בשר. ומפרשים תותי מתני, הוא תחת הבשר שקורין לומביל. ובכל הבהמות כשירות אינו נבדק כל כך ומפרקא בחייה. וכן פירש רש"י.
<h2>דף צג.</h2>
תרבא דאקלאבוסתא, פירש רש"י קליבוסתא הוא עצם קטן ומונח על עצם שקורין אנקא בלעז. אסור וענוש כרת. וזהו חלב שעל הכסלים. פירש רי"ף היכא דליפן אטמתא זהו שעל הכסלים, ולפיכך נקרא מי שרגלו גבוהה כסול כדתנן [בכורות מ' ע"א] השחול והכסול. חלב שעל המסס ובית הכוסות אסור וענוש עליו כרת וזהו חלב שעל הקרב. שני חוטין של יד אסורין משום דם, ואי חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי. ריש מעיא באמתא בעיא גרירה וזהו חלב שעל הדקין. וכתב ה"ר משה [פ"ז ה"ט] שהוא ראש המעים הסמוך לקיבה, וכן נהגו עכשיו. אך הראב"ד כתב כדברי מקצת הגאונים שהוא סוף המעיים. ואין לנו לזוז ממנהגנו. וחלב שעל גבי הקיבה דאקשתא אסור. דאיתרא, בבבל נהגו איסור, כך כתב הרי"ף פרק מקום שנהגו [פסחים נ"א ע"א]. וכבבל עבדינן לחומרא לאסור הכל, וכן כתב הרב בעל העתים שנהגו לאסור עכשיו. אבל הר"מ מתירו בפרק ז' [ה"ו] בהלכות מאכלות אסורות. ומנהג הארצות האלה לחומרא.
חוטין שבעוקץ אסורין. עוקץ, אנקא בלעז. חמשה חוטין אינון בכפלי. כפלי פלנקש בלעז. תלתא מימיניה ותרתי משמאליה. תלתא מפצלי לתרין תרין ותרי מפצלין לתלת תלת, ונפקא מינה דאי שליף להו אדחמימי משתלפי ואי לא בעי [חטוטי] בתרייהו. ואליה גופה אע"ג דקרייה רחמנא חלב שריא דכתיב כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, דבר השוה בשור וכבש הוא דאסור, ואליה הואיל ואינו שוה בשור ובעז לא קרבא ובכבש הוא דקרבא שריא. חמשה חוטי הוו, תלתא משום תרבא ותרי משום דמא. דטחלי ודכפלי ודכולייתא משום תרבא. דביעי, פירוש ביצי זכר, ודמוקרא משום דמא. פירוש [מוקרא] המוח. וקרום שעל דד הטחול אסור וחייבין עליו. ושעל הטחול כולו אסור ואין חייבין עליו. ובכוליא תרי קרמי, עלאה אסור וחייבין עליו, תתאה אסור ואין חייבין עליו.
<h2>דף צג:</h2>
ביעי חשילתא שריין. פירוש ביצי זכר מעורין בגופו, וכיון דתלו ביה לאו כחתוכין דמי וליכא משום אבר מן החי. מיהו לא ליכול איניש מינייהו בבבל משום דכתיב אל תטוש תורת אמך, ששם נהגו בו איסור. ביעי דגדיא עד תלתין יומין שרו בלא קליפה, מכאן ואילך אי אזרען אסורין. פירוש בלא קליפה. אי לא אזרען שריין משום דם. מנא ידעין, אי אית ביה שורייקי סומקי אסירן, אי לא שריין.
אומצא ביעי ומוזריקא, כלומר אומצא דאסמיק. חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי. תלייה בשיפודא מידב דייב ושרי, אותבי אגומרי מישב שייב ושרי. וכן ביעי וכן מוזירקי, כלומר ביעי בקרמייהו אע"ג דאזרען ואית בהו שורייקי סומקי אי חתכינהו ומלחינהו אפילו לקדירה שפיר דמי. תלינהו בשיפודא ובית שפודא לתתאי מידב דייבן ושרו. אנחינהו אגומרי מישב שייבן ושרו. אומצא דאסמיק הוא וחלייה אסור. לא אסמיק הוא וחלייה שרי. מוזירקא, פירוש החוטין שבצואר שיש בהן קצת דם.
הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו קורעו אחר בישולו ומותר. ולאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו, אלא משום דשאני לב דשיע. הכי משמע בפרק אין צולין [פסחים ע"ד ע"א]. הילכך אפילו לקדירה מותר. כך כתב הרב בעל המאור בשם חכמי לוניל, השלמה. וכן כתב הר"מ פרק ו' בהלכות מאכלות אסורות [ה"ו]. אך הראב"ד הגיה עליו, דדוקא לצלי מהני קריעה אבל לא לקדירה. וצריך עיון. ועוד מתבאר דין לב פרק כל הבשר [ק"ט ע"א].
האי חלא דחליט בה זימנא חדא לא ליחליט בה זימנא אחריתי, כלומר כיון שחלט בו נעשה החומץ רפוי ואין ראוי לחלוט, שהוא חשוב כמים. וכי תימא מאי שנא מחלא תמיחא. כלומר מאי שנא זה מחומץ שאינו חזק, מעיקרו, שהרי חולטין בו ואע"פ שאינו חזק. התם איתה לקיוהא דפירא בעיניה, הכא ליתיה לקיוהא דפירא בעיניה. האי מולייתא שרייא, ואע"ג דקא בלעה דמא, כבולעה כך פולטה, ואפילו פומיה לעיל. ודוקא לצלי, כעין הפסח שהוא צלי. אבל לקדירה לא. כתב הרב ר' יהונתן ז"ל, מולייתא כלומר שממלאין התרנגולת בבשר שאינו מליח והוא מבשר כבש [ואע"פ שצולין אותו בתנור] ואע"פ שאינו יוצא במהרה כמו דם בשר התרנגולת אמרינן כבולעו כך פולטו על ידי האש ושרי. כתב הר"מ פרק ו' בהלכות מאכלות אסורות [הי"ז], עופות שהניחן שלימין ומלא חללן בשר וביצים ובשלן אסורות, שהרי הדם יוצא לתוכן, ואע"פ שמלחן יפה יפה, ואפילו היה הבשר שבתוכן מבושל וכן שלוק או צלוי. ואם צלאן הרי אלו מותרות, ואע"פ שהבשר שבתוכן חי, ואפילו פיהן למעלה. בני מעים שמלאן על דרך זו בבשר שלוק או צלוי או שמלאן בביצים ושולקן או קלאן, הרי אלו מותרין, שאין מחזיקין דם בבני מעים. וכן הורו הגאונים. עופות שטפלן בבצק וצלאן בין שלמים בין מחותכים טפלן בסולת גסה אפילו הצמיקה הטפילה אוכל את הטפילה, מפני שהיא סולת גסה מתפרדת ויוצא הדם. ואם טפלן בקמח חטים שלתתן, אם היתה הטפילה לבנה כמו הכסף מותר לאכול ממנה, ואם לאו אסורה. טפלן בשאר קמחים, אם האדימו אסורין, ואם לא האדימו מותרין. עד כאן. והגיה הראב"ד עליו, דבר זה אין לו טעם, אם הוא מלוח כל צרכו והבשר שבתוכו צלוי איזה דם יאסור אותו, עד כאן.
רישא בכבשא תליא אבית השחיטה מידב דייב ושרי, אצדדין מקוא קוי ואסור, אנחירי אי דץ מידי ופתחיה כי היכי דניפוק מגוה דמא שרי, ואי לא אסור. פירוש מנחירי, מלשון מנחיריו יצא עשן [איוב מ"א]. פירש רש"י בכבשא, כשרוצין (הראש) להשיר שערו [של הראש], נותנין עליו מים, ומטמינין אותו ברמץ, שהוא גחלים ואפר חם כעין פיח כבשן, וכבשא היא לשון הטמנה. ועוד מענין זה בפרק הזרוע [קל"ג ע"א]. כתב הר"מ בפרק ו' [ה"ז], מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש ולא קולין אותו עד שמהבהבין אותו באור. וצריך עיון מה שכתב הרב באומרו שאין קולין אותו שאין הבהוב גדול מזה. ואפשר לומר כי רצה לומר הרב קליה הנעשית בכלי מתכת או מרחשת.
בשר שחוטה אפילו הוא כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר, ריחא לאו מילתא הוא. וכתב הרי"ף דהני מילי דיעבד, אבל לכתחלה אין ראוי לצלותו עם בשר נבילה. עד כאן. וכן כתב הר"מ פרק ט"ו [הל"ג]. מיהו נראה דהני מילי בתנור קטן שאין הריח יכול להתפשט אילך ואילך, ואזיל האי ומפטם האי. אבל בתנור גדול לא חיישינן. וכן נראה להדיא מסוגיא דפרק כיצד צולין [פסחים ע"ו ע"א]. וכן עמא דבר. ולא ראינו מי שמיחה בזה. ואע"ג דתיהא ובת תיהא שרי אפילו לכתחלה, שאני התם שאינו מתכוין אלא לבדיקת היין, וליכא שתייה כלל. אבל הכא איכא אכילה, ולפיכך אסור לכתחלה. ופת שאפאה עם הצלי, וביניתא פירוש דג, דאיטויא בהדי בשרא, אסור לאוכלם בכותח, דכיון דשרו למיכלינהו בלא כותח אי שרי להו למיכלינהו בכותח אשתכח כמאן דשרי לאטווי בשר שחוטה בהדי בשר נבילה לכתחלה. ועוד כיון דשרי למיכלינהו בלא כותח הוה ליה כדבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. וכל דבר שהוא אחד מאלף כריחא בעלמא הוא, ואפילו הכי לא בטיל הואיל ויש לו מתירין, האי פת נמי וכן האי ביניתא הכי הוא. והרודה פת חמה ונתנה [על] פי חבית פתוחה של יין של תרומה, מותר בשל חטים ואסור בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות גופו של יין ולאו ריחא בלחוד הוא. אבל חטים שאינן שואבות שרו דיעבד. זהו דעת הרי"ף. אך רבינו שמואל דרומרוג מתיר אפילו בשל שעורים, דריחא לאו מילתא היא. כך כתב בפירושו במסכת ע"ז פרק בתרא. ויש מפרשים דמדאמרינן ריחא לאו מילתא היא אפילו לכתחלה קאמר, וצלאו לאו דוקא דאפילו לכתחלה שרי. ואפשר שעל פי סברא זו נתפשט המנהג לצלות לכתחלה בשר שחוטה אצל בשר נבילה בתנור הגוים או אצל בשר איסור. או אפשר מן הטעם שכתבנו למעלה שהתנורים גדולים והריח מתפשט אילך ואילך. גם אפשר לומר דדוקא צלי על גבי גחלים, שהריח גדול מפני השמנינות שמעלה עשן. אבל במחבת או במרחשת מותר לכתחלה אפילו בתנור קטן. וכי אמרינן ריחא לאו מילתא היא, דוקא בדבר שאין עיקרו לריח, אבל דבר שעיקרו לריח ריחא מילתא היא ואסור. הכי משמע בפרק כל שעה [פסחים כ"ו ע"א]. ובפרק קמא דע"ז [י"ב ע"ב] אמרינן יניח נמצא נהנה, פירוש יניח בראשו העטרה נמצא נהנה מריח העטרה של ע"ז שהיא של הדס ואסור. השלמה.
טבח שנמצא אחריו חלב, בכשעורה לעברו, בכזית להלקותו, ואפילו בשנים ושלשה מקומות. הטבחים נאמנים על גיד הנשה ועל החלב. כתב הר"מ [פ"ח מהלכ' מאכ"א ה"י] הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ הרי זה נאמן עליו, ואע"פ שאינו מוחזק בכשרות אין חוששין לו שמא יחליפו. ואפילו עבדי ישראל ואמהותיהם נאמנים בדבר זה, אבל לא גוים שמא יחליפו, עד כאן. וצריך עיון אם היו אותן עבדים חייבים במצות שהנשים חייבות בהן, כגון שמלו וטבלו לשם עבדות, או אפילו לא מלו ולא טבלו דנימא דמרתתי כיון שגופם קנוי לו.
<h2>דף צד.</h2>
שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר. ודוקא שלימה אבל חתוכה לא גזירה שמא יתננה בידו בפני ישראל ושמא יתן ממנה הגוי לאותו ישראל, ונמצא ישראל אוכל גיד הנשה. אי נמי חתוכה לא משום דגניב לדעתיה דגוי, דכסבור גוי דלכבודו נתנה לו, והוא לא נתנה אלא מפני שאינה ראויה לו. ורש"י פירש דכסבור הגוי שישראל זה אוהבו לו מאד ותקנה לו וטרח בה ליטול גידה עד שנראה לעצמו, והוא לא נטלו, ונמצא מחזיק לו טובה חינם, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי. והאידנא לא חיישינן בין שלימה בין חתוכה להני חששות דכתבינן, דכולי עלמא ידעי השתא שדרך לשלוח להם בשר איסורא, ואי מטען אינהו אנפשייהו שרי אף בישראל. כי הא דמר זוטרא בריה דרב נחמן הוה אזיל מסיכרא למחוזא, ורבא ובר ספרא הוו אתו ממחוזא לסיכרא, פגע בהו, הוא סבר לאפי דידיה נפקו, אמר להו אמאי אצטעור רבנן ואתו כולי האי, אמר ליה רב ספרא אנן לא הוה ידעינן דאתי מר, דאי הוה ידעינן נפקינן טפי, אמר ליה אמאי אמרת ליה הכי דאחלשתיה לדעתיה, והא קא מטעינן ליה, איהו דמטעי אנפשיה. אל יסרהב אדם בחבירו לסעוד אצלו והוא יודע שאינו סועד. ואל ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל. ואל יפתח לו חביותיו המכורות לחנוני אלא אם כן הודיעו. ואל יאמר לו סוך שמן מפך ריקן. ואם בשביל כבודו מותר. לא ילך אדם לבית האבל ובידו לגין המתקשקש ולא ימלאנו מים, מפני שמתעהו. ואם היה שם חבר עיר מותר. פירש רש"י שיש שם חבורת העיר, וזה מתכוין להחשיב האבל בעיניהם שיאמרו כמה חשוב שזה מכבדו כל כך. לא ימכור אדם סנדל של מתה בכלל חיה, מפני שני דברים, א' מפני שמתעהו וא' מפני הסכנה. והר"מ כתב בספר קנין בהלכות מכירה [פי"ח ה"ג], אין מוכרין בשר נבילה לגוי בכלל בשר שחוטה אע"פ שהנבילה אצלו כשחוטה, ע"כ. והוציא לזה ממה דאיתמר בגמרא בהיאך פרקין ודוק. ואל ישלח אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה. ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה, והלך וזימן עליה אורחים, והלך ומצאה יין, וחנק את עצמו. ואין האורחים רשאים ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. ומעשה באחד שזימן אורחים בשני בצורת ולא היה לו ליתן לפניהם אלא כשלש ביצים, בא בנו של בעל הבית, נטל אחד חלקו ונתן לו, וכן שני וכן שלישי, בא אביו ומצאו שתפש אחד בפיו ושתים בשתי ידיו חבטו על גבי קרקע ומת, כיון שראתה אמו כך עלתה לראש הגג ונפלה ומתה, אף הוא עלה לראש הגג ונפל ומת, ועל דבר זה נהרגו שלש נפשות מישראל. שמעתא דמקום שמכריזין ומקום שאין מכריזין לפי שאין הענין מצוי עכשיו לא כתבנוהו.
<h2>דף צה.</h2>
בשר הנעלם מן העין אסור. פירש רש"י אפילו מונח על שולחנו, שמא עורבים החליפוהו. ומסתברא דהני מילי במקום שהעורבים מצויין שם, אבל מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר, דכיון דנמצא ביד גוי מישראל לקחה, והוא דהוי במקום שמכריזין, והוי ליה כנמצא ביד ישראל, ואילו היתה נבילה או טריפה לא מכרה לו. והאידנא בשר הנמצא ביד גוי אסור לפי שמוכרים להם בשר איסור. ואי אית ליה סימנא בגויה או טביעות עינא שרי אע"פ שנעלם מן העין, כך פסק הרי"ף. ורש"י פסק דבשר הנעלם מן העין מותר.
<h2>דף צו.</h2>
וטביעות עינא עדיף מסימנא. ואע"ג דמהדרינן אבדתא בסימנין ולא בטביעות עינא, התם משום דחיישינן לרמאי, אבל לצורבא מרבנן מהדרינן. דאי לא תימא הכי, סומא היאך מותר באשתו, והיאך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה. אלא ודאי בטביעות עינא דקלא. תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל גברא לא קטלינן ליה, ואילו אמרי ידעינן ליה בטביעות עינא קטלינן ליה. תדע דאילו אמר לשלוחיה קרייה לפלניא דהאי סימניה והאי סימניה ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה, ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה כד חזי ליה ידע ליה.
הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו. האוכל מגיד הנשה סופג את הארבעים. אכלו ואין בו כזית חייב, מאי טעמא בריה היא. אכל מזה כזית ומזה כזית סופג (את) שמונים. לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד שנאמר אשר על כף הירך. והשאר אסור מדרבנן.
<h2>דף צו:</h2>
ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בשמנינותו בנותן טעם אסור. והילכך משערינן שמנוניתו בששים. אבל גיד עצמו לא, דאין בגידין בנותן טעם. אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים. ובזבחים פרק התערובת [זבחים ע"ט ע"א] גרסינן, אמור רבנן ברובא, מין בשאינו מינו והתירה בטעמא, כגון קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין דטעים ליה כהן. ואע"ג דבתרומה אזלינן במאה לקמן [צ"ט ע"א] הני מילי איסורא דהוי בעין, כגון גריסין ועדשים, אבל בקדירה דליכא איסורא בעין אלא טעמא בלחוד אזלינן בטעמא ובששים. מיהו היכא דמצי למיקם אטעמא לא סמכינן אשיעורא דששים אפילו יש בו יותר מששים או ממאה יש בו נותן טעם אסור. וכתב החכם ר' אשר דהיכא דידעינן בודאי דיש בה איסור יותר מששים לא סמכינן אטעמא, שאפילו אין בו טעם אסור עד דאיכא ששים. כדאמרינן גבי תרומה [צ"ט ע"א] אין בהן בנותן טעם בין שיש להעלות וכו' מותר, ומסיק במאה או בששים, עכ"ל. וצריך עיון גדול כי לפי דעת הרי"ף וה"ר משה [פט"ו מהלכ' מאכ"א ה"ל] נראה דהיכא דאיכא למיקם אטעמא הכל תלוי בו ואין בו טעם מותר. הילכך צריך עיון יפה בסוגית הגמרא. ומשיטת פירוש רש"י נראה כמו שכתב החכם ר' אשר. וראוי להחמיר על זה. מין בשאינו מינו ואיסורא כגון בשר בחלב ואיכא קפילא ארמאה טעים קפילא. מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמא, אי נמי מין בשאינו מינו היכא דליכא קפילא ארמאה דטעים בששים. ויש שפסקו דמין במינו אפילו באלף לא בטיל. אך בארצות האלו נהגו להתיר בששים כדעת הגאונים. ומין במינו ביבש אמור רבנן ברובא, שחד בתרי בטיל ואפילו מדרבנן. וכן כתב הראב"ד והרב בעל התרומה [סימן נ'] וההשלמה.
<h2>דף צז:</h2>
אטמאתא דבשרא דמליחן בגידא דנשיא שרו, ואע"פ שנמלחה עם שומן הגיד שיש בו בנותן טעם. דכי אמרינן מליח הרי הוא כרותח הני מילי כרותח דצלי, ובצלי קיימא לן קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, פירוש או לשומן הגיד, דבקולף את מקומו סגי. גדי שצלאו בחלבו אסור למיכל אפילו מריש אונא, דכיון דחלב מפעפע מבלע אכוליה גופיה. אבל אי כחוש הוא קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו, כמו שפירשנו. ונראה נמי דכי האי דינא אמרינן במליח, כיון שהוא כרותח דצלי. וכן כתב הראב"ד בדרשות של פסח וזה לשונו, והיכא דמשתכח תרי או תלתא חיטי או שערי בבישולא, אי נתבקעו איתסר ליה בישולא. ואם לא נתבקעו אינהו אסירי ובישולא שרי. ואי משתכחי בעופא לאחר מליחתו, אע"ג דנתבקעו נמי, שדי לההוא דוכתא דמשתכחי ומעמיק כל סביבותיה וחתיך ליה ושדי ליה, וכולי עופא שרי. ומדר' יהודה ילפינן לה, שהרי קולף בצלי עד שמגיע לגיד ואוכל, ואע"ג דמין במינו במשהו עכ"ל. והיכא דנתבשלה בקדירה משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות. אבל לא בקדירה עצמה ולא במאי דבלעה קדירה, דאמרינן דאטו התירא בלע איסורא לא בלע. כך נראה מפסק הרי"ף. וכך [כתוב] בפסקי החכם ר' אשר מלוניל. ובהשלמה כתוב, במאי דבלע קדירה משערינן. ותימה הוא, דבהדיא אשכחן בגמרא האי סברא, דאמרינן אטו היתירא בלע איסורא לא בלע. ואפשר שדעת רבינו שמשערין גם כן האיסור שבלע כמו ההיתר שבלעה לפי אומדן הדעת. וכן כתב ה"ר משה פרק ט"ו [הכ"ד]. וכן עיקר. במאי דבלעה קדירה, פירוש אם ראינוהו שנפל שם קודם שנתמעט אנו משערין אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם. ואם אין בהיתר ששים אומדין כמה בלעה קדירה מן ההיתר. לפי שכשנפל שם היה שם היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדירה, ע"כ. רוטב, פירוש מרק. קיפה, פונדרלייא בלעז, דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי הקדירה. צ"ע שם.
ונשאלה שאלה לראב"ד ולחכמי לוניל, אם עצמות חתיכת הנבילה שאין בהן מוח מצטרפין לשיעור ששים לאסור או להיתר, או שנחשבים כאילו אינם. ונחלקו עליה. והביאו מקצתם ראיה להתיר ממשנת זרעים [תרומות פ"ה מ"ג], טנופת של תרומה מצטרפת להעלות את התרומה. אלמא שהטנופת מצטרפת להיתר לבטל האיסור. ומקצתם אמרו שהעצמות כדין בשר האיסור חשבינן להו, כדאמרינן בגמרא גבי זרוע בשלה [צ"ח ע"ב] בשר גידין ועצמות להדי בשר גידין ועצמות משערינן להו. וצריך לעיין בתשובת הראב"ד גמר דעתו בזה ולכתבו הנה.
גיד בששים ואין גיד מן המנין. כך [פסק] הרי"ף ותימה הוא זה, שכבר כתבנו שאין בגידין בנותן טעם. והילכך אי איתיה לגיד בעיניה שקיל ליה ושדי ליה והשאר מותר ואפילו פחות מששים. ואי איתיה בעיניה ואין מכירו, בריה היא, ובריה לא בטלא אפילו באלף. וכן חתיכה של נבילה הראויה להתכבד בה בפני האורחים, הרב בעל התרומה [סימן נ']. ויש שפוסקין בענין אחר להקל. ובפרק בתרא דע"ז הארכנו בביאור דינין אלו. ועשו מעשה בהר חכמי העיר ובסוף המסכת יכתב בג"ה [בגוזר הצור] בארוכה. וכתב הראב"ד גבי גיד דאמרינן בריה הוא, דהואיל וכל גידי הבהמה מותרין וזה אסור, דומה לבריה בפני עצמה, וחשוב בכל שהו. ואי ליתיה בעיניה, כגון שנתרסק ונעשה חתיכות חתיכות אזיל מתורת בריה. דכי אמרינן בריה לא בטלה, הני מילי בדבר שהוא שלם. אבל מאחר שנתרסק ונעשה חתיכות חתיכות, אי יהיב טעמא אזלינן ביה בתר טעמא ובששים ואם הוא מדי דלא יהיב טעמא, כגון הא דגיד, אי נמי בשאר איסורין כגון שהן יבש ביבש דלא יהיב חד טעמא בחבריה, אזלינן בתר רובא וחד בתרי בטיל. ונראה שה"ר משה [פט"ו מהלכ' מאכ"א הי"ז] פירש הא דגיד בששים ואין גיד מן המנין גבי שמנו של גיד. ותימה הוא, כי איך נחמיר על שמנו של גיד שהוא מותר מן התורה אלא שנהגו בו איסור כדאיתא לעיל [צ"א ע"א] יותר מחלב ודם ושאר איסורין שבתורה שמשערין אותן בששים והן עצמן מן המנין. והטעם שכתב הרב שמפני שגיד הנשה בריה בפני עצמה החמירו בשומן אינו מספיק.
כחל בששים וכחל מן המנין. ובפרק כל הבשר מתבאר דינו עוד. וכי משערינן בדידיה משערינן, דאי במאי דנפיק מיניה משערינן מנא ידעינן. וכחל עצמו אסור, ואי נפל לתוך קדירה אוסר דשויוה רבנן כחתיכת נבילה ומשערינן נמי בדידיה. ויש שאומרים דבשאר איסורין נמי אמרינן הכי, ואפילו בכף חולבת אם נתנוה לתוך קדירה של בשר רותחת משערין בכף עצמה ולא במאי דנפק מינה. וזה אינו נראה. והרב ר' יוסף אבן פלט כתב דלא אמרינן בדידיה משערינן אלא בדבר שאין יכול להחזיר להכשרו כגון כחל וכיוצא בו, אבל הכף שיכולה לחזור (בהכשירה) [להכשרה] בהגעלה לא הויא היא גופה איסור שנצריך ששים כמותה. וכן נמי אמרינן אי מלח איניש בשר על גבי חתיכה שהיא מלוחה כבר שבולעת מדם העליונה, לא אמרינן שנצריך ששים מן החתיכה העליונה, אלא במאי דנפיק מינה. שהרי היא גופה כשירה, דאינה אסורה אלא התחתונה לפי שדם העליונה שותת ויורד לתוכה, עד כאן. וכן הרב בעל עטור סופרים כתב דבכף משערינן במאי דנפק מינה לרווחא דמילתא ולא בעינן בדידיה. וכן כל כיוצא בזה. וטעמא דמסתבר הוא. ויש אומרים דמדאשכחן האי טעמא בכחל ולא במידי אחרינא בגמרא דדוקא הוא דאמרינן הכי בכחל שדרך לצאת ממנו עיקר מה שבתוכו, משום הכי קאמר דאי במאי דנפיק מינה מנא ידעינן, שהרי דרכו לצאת ממנו יותר משאר בשר. אבל בשאר בשר ודאי במאי דנפיק מיניה משערינן לפי ראות העין ואומדן הדעת לרווחא דמילתא, ולפי שיעור שהייתו עם ההיתר אם הוא זמן רב או מועט. אבל לא בדידיה, שהוא חומרא גדולה מאד ואין לנו לאומרה אלא במה שמצינו אותה בגמרא. ודברים אלו צריכים עיון לפי המעשה שיזדמן, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכתב החכם ר' אשר, כחל היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא, אי הוי בין בשר הכחל והבשר האחר ששים לבטל חלב שבכחל הותר הבשר האחר. ולסברא זו יש לנו לפרש כי קאמר כחל בששים, מחלב שבכחל קאמר, אבל הבשר שבכחל מצטרף עם שאר הבשר לבטל החלב, וכן דעת בעל ספר התרומה [סימן נ"ו]. אבל מכל מקום הכחל עצמו אסור, לפי שיש בו חלב ומקבל טעם מן הבשר האחר ומתערב עם החלב, והוי בשר בחלב ואסור. אבל אם בשלו בפני עצמו בלא קריעה אע"ג דפריש החלב ונבלע בו אחר כן, אמרינן לקמן [ק"ט ע"ב] דמותר בדיעבד, לפי דעת רש"י. אבל כשבולע מן בשר אחר הוי בשר בחלב לגמרי, ואם נפל לקדירה אחרת אוסר, דכחתיכת נבילה הוא. ומכל מקום לא משערינן אלא בחלב שבו, אבל הבשר שבו מצטרף עם בשר אחר להתיר אותו הבשר האחר. וטעמא דמסתבר הוא, שהרי מצינו שבשר הכחל עצמו כבשר אחר בקריעה שתי וערב ובטחו בכותל, לדעת רבינו תם לבשלו עם הבשר ואפילו לכתחלה, ולדעת המפרשים בדיעבד. וצריך עיון ויישוב גדול בזה.
ביצה בששים והוא אסורה, בששים ואחת והוא מותרת. והני מילי דאית בה אפרוח, אבל ביצה של עוף טמא שנתבשלה עם ביצים טהורות אינה אוסרת ואינה צריכה שיעור, דקיימא לן דמיא דביעי הוא ולא כלום הוא. ואם הוא מכירה שקיל לה ושדי לה. ואם אינה מכירה בטלה היא ברוב, שלא הוזכרו ששים אלא לבטל הטעם, אבל דבר שאין בו טעם כגון ביצה שנתערבה בביצים או כזית נבילה צונן שנתערבה בשני זיתי היתר צונן בטל ברוב ולא בעינן ששים, השלמה, וכן כתב הראב"ד והרב בעל התרומה [סימן נ']. ודוקא בדבר שאינו חשוב, אבל בדבר חשוב, כגון בריה וכיוצא בה, אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפילו באלף לא בטיל ואע"פ שאינו מכירו. ודוקא בבעלי חיים מדאורייתא דמדרבנן בכל דבר חשוב כגון חתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחים כגון אגוזי פרך וכיוצא בהן. ובפרק הנזקין [גיטין נ"ד ע"ב] ביארנו זה. ובפרק בתרא דע"ז הארכנו, כמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף צח.</h2>
ההוא כזית דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא, סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא, אמרי ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהיתירא בלע איסורא לא בלע. פירש רש"י דיקולא קלחת, וסבר רב אשי לשיעורי קדירה ולאוסופי עליה מה שבלעה כדי לבטל האיסור, והאיסור היה משער כמו שהיה בא לפנינו מצומק, ותלמידיו אמרו לו דאיסורא לא בלע בתמיהא, אף האיסור מצומק וכשנפל היה בו יותר, אלא הכל משערין כמו שאנו רואין עכשיו. ותימה הוא איך היה דעתו של רב אשי על זה. והראב"ד כתב כי מעולם לא בא להתיר התבשיל, דבודאי בתר השתא אזלינן לפי השיעור שאנו רואים באיסור והיתר, ולא בא רב אשי אלא להתיר הדיקולא, משום דבזה התבשיל כבר היה בו ששים בשעת נפילה, ולא עמד בלא ששים אלא מעט, ואמרינן דכל מה שבלע בלע בעוד שהיה בו ששים והיו הכל בהתירא, ועכשיו שהתבשיל אסור אינו בולע כלום ששבע הוא מלבלוע, ואמרי ליה רבנן וכי הדיקולא בולע בבת אחת מה שבולע, ושמא מתחלה בלע מעט ואחר כך כשנתמעט ההיתר והאיסור עומד במקומו והתבשיל איסור בלע נמי הדיקולא ממנו, והכל אסור. והדבר מוכיח כי לא היה המחלוקת כי אם בדיקולא, מדאמרו האי דיקולא התירא בלע, אבל בתבשיל כולם מודים שאסור. עד כאן לשונו. ויפה פירש, וכתב כי הוציאו מהלכות גדולות, והחכם יוסיף לקח.
פלגא זיתא תרבא דנפל לדיקולא דבשרא משערין בשתין פלגי זיתא, דחצי שיעור אסור מן התורה. צריך עיון דבפרק ג' דשבועות [כ"ג ע"ב] אסקינן דחצי שיעור לאו מושבע מהר סיני הוא, וכן כתב ה"ר משה בפרק (ו') [פ"ה ה"ז מהלכ' שבועות]. וצריך עיון שפסק גם כן דחצי שיעור אסור מן התורה בהלכות יום הכפורים [שביתת עשור פ"ב ה"ג]. חתיכת נבילה וחתיכת דג טמא עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות.
<h2>דף צח:</h2>
דיני טעם כעיקר וטעמו ולא ממשו ביארנו בפרק [אלו עוברין] [פסחים מ"ד ע"א]. וכתבנו שם מה שכתב רבינו דודי נ"ר בהשלמה שטעם כעיקר טעמו ולא ממשו. ואיסורו מן התורה, דילפינן לה ממשרת או מגיעולי גוים, כדאיתא בגמרא בפרק אלו עוברין [שם]. מיהו אין לוקין עליו, שאין לוקין לא על קל וחומר ולא על בנין אב. וזה שאמרו בפרק השוכר את הפועל [ע"ז ס"ז ע"א] טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. זהו דעת הראב"ד והרב בעל המאור ורוב המפרשים. והקשה הרב רבינו נ"ר על סברתם, כדאיתא בספרו, וכתב דמסתבר דטעם כעיקר במין במינו שאין הטעם ניכר בו אסור, ואין לוקין עליו אם לא יהיה שם מן האיסור כל כך כמו מן ההיתר שאינו יכול להבטל ברוב. ואם הוא במין שאינו מינו, שהטעם ניכר בו, אסור ולוקין עליו. והוא שאכל כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס, כגון שנפל כזית איסור בתוך חמשים של היתר ואכל כל החמשים בכדי אכילת פרס. אבל אם לא אכל כל החמשים בכדי אכילת פרס אסור ואין לוקין עליו. וזהו שאמרו [פסחים מ"ד ע"א] בכותח הבבלי והנך דהתם דעל עירובו בלא כלום, משום דכותח הבבלי וכל הנך דמתניתין ליכא כזית בכדי אכילת פרס. ומה שאמרו [שם] מדאורייתא חד בתרי בטיל, לא אמרו אלא בדבר שאין האיסור ניכר בו ואינו נותן טעם בהיתר כגון שהוא מין במינו. אבל בדבר שהאיסור ניכר בו ונותן טעם בהיתר זהו כזית בכדי אכילת פרס שלוקין עליו כמו שכתבנו. והא דאמרינן בפרקין [צ"ח ע"ב] לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבעלמא אסור והכא שרי, ההוא טעם כעיקר היתר מצטרף לאיסור הוא. ומשכחת לה במקום חתך, כלומר לענין זרוע בשלה. ותדע דהכי הוא דהא אוקימנא בשמעתין חטאת להיתר מצטרף לאיסור. ויש לומר כיון דגמרינן מחטאת היתר מצטרף לאיסור כל שכן טעם כעיקר. השלמה עד כאן. ונראה ודאי דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור, ואין לוקין אם לא באיסור כזית בכדי אכילת פרס כמו שכתבתי. אבל איסורא איכא אם לא נתבטל בששים או ברוב ביבש, כמו שביארנו בפרק זה. ואף באיסורי נזיר נמי אמרינן דאין היתר מצטרף לאיסור. ונותן טעם לפגם כמו שאינו הוא ומותר, ואינו אסור אלא קדירה בת יומא דסבירא לן דלא פגמה כלל. והני מילי דיעבד, אבל לכתחלה אף לקדירה שאינה בת יומא אסור לבשל. מיהו דיעבד שרי. ובמסכת ע"ז ביארנו דין קדירה שאינה בת יומא וסתם כלי גוים שאינן בני יומן.
<h2>דף קא.</h2>
נאמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו, ומוכחינן מהאי קרא פרק שור שנגח ארבעה וחמשה [ב"ק מ"א ע"א] שבשרו ועורו אסורין בהנאה וכל שכן באכילה, אם קדם ושחטו קודם שנגמר דינו [מותר]. (ופירושו) [ופרשו] מותר בהנאה. הכי מוכח פרק אין מעמידין במסכת עבודה זרה [ל"ד ע"ב]. וה"ר משה השמיט דינו של עור משור הנסקל בפרק זה, וצריך עיון.
<h2>דף קא:</h2>
אבר מן החי נוהג בבהמה וחיה ועוף בטהורים אבל לא בטמאים. ובן נח מוזהר על הטמאים כטהורים, הילכך אסור להושיט להן אבר מן החי של טמאין כטהורים. אבר מן החי צריך כזית, כלומר כזית בין בשר וגידים ועצמות, מאי טעמא, אכילה כתיבה ביה שנאמר לא תאכל הנפש עם הבשר. וכתב הר"מ בהלכות מאכלות אסורות [פ"ב ה"ה] חגב טמא הרי הוא בכלל שרץ העוף, והאוכל כזית משרץ העוף לוקה שנאמר כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכל. ואיזהו שרץ העוף, כגון זבוב ויתוש וצרעה וכיוצא בהן. האוכל כזית משרץ הארץ לוקה שנאמר וכל שרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ואיזהו שרץ הארץ, כגון החולד והצב ונחשים ועקרבים וחפושית ונדל וכיוצא בהן. ושמונה שרצים האמורים בתורה שהן החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת, האוכל מבשרן כעדשה לוקה. שיעור אכילתן כשיעור טומאתן, וכולן מצטרפות זה עם זה לכעדשה. במה דברים אמורים, כשאכל מהן אחר מיתתן. אבל החותך אבר מן החי מאחד מהן ואכלו אינו לוקה עליו עד שיהיה בו כזית. וכולן מצטרפין לכזית. [אכל] אבר שלם מן השרץ אחר שמת אינו לוקה עד שיהיה בו כעדשה. עיקר דבר זה במסכת מעילה בפרק קדשי מזבח [מעילה ט"ז ע"ב]. דם השמונה שרצים ובשרן מצטרף לכעדשה, והוא שיהיה הדם מחובר בבשר. וכן דם הנחש מצטרף לבשרו לכזית ולוקה עליו, לפי שאין בשרו חלוק מדמו ואע"פ שאינו מטמא. וכן כל כיוצא בזה משאר שרצים שאין מטמאין. דם שרצים שפירש וכנסו ואכלו לוקה עליו בכזית, והוא שיתרו בו משום אוכל שרץ. אבל אם התרו בו משום אוכל דם פטור, שאין חייבין אלא על דם בהמה חיה ועוף. וכל השיעורים האלו ומחלוקתם הלכה למשה מסיני. ובפרק ששי [ה"א] כתב הר"מ, דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים ודם האדם אין חייבין עליהם משום דם. לפיכך דם דגים וחגבים מותר לאכלו ואפילו כנסו בכלי ושתהו מותר. והשמיט הרב בזה דדוקא בשיש קשקשים, אבל אין בו קשקשים אסור במכונס מפני מראית העין. עוד כתב הרב [פ"ז הי"ב], האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם, הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים. ואיזהו שרץ המים, אלו הבריות הקטנות כגון תולעים ועלוקה שבמים והבריות הגדולות ביותר שהן חיות הים. כללו של דבר, כל שאינו כצורת דגים לא דג טמא ולא דג טהור, כגון כלב המים והדלפין והצפרדע וכיוצא בהן. אלו הגופין הנבראות באשפות ובגופי הנבילות, כגון רימה ותולעה וכיוצא בהן שאינן נבראין מזכר ונקיבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן, הן הנקראים רומש על הארץ, והאוכל מהן כזית לוקה שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ, ואע"פ שאינן פרין ורבין. אבל השרץ השורץ על הארץ הוא שפרה ורבה מזכר ונקבה.
<h2>דף קב:</h2>
אכל צפור טהורה בחייה בכל שהו, כלומר כל שהו בשר וגידים ועצמות משלימין לכזית. ודוקא באבר מן החי, אבל בבשר מן החי בעינן כזית בשר. במיתתה בכזית, פירוש כזית בשר, דלאו בריה הוא כיון שלא נאסרה מתחלת יצירתה. אבל טמאה שנאסרה מתחלת יצירתה לא בעינן כזית, כדאמרינן באלו הן הלוקין [מכות י"ז ע"ב] אכל נמלה כל שהו לוקה. והר"מ כתב בפ"ד [ה"ג] וזה הוא לשונו, האוכל עוף טהור כל שהו לוקה משום אוכל נבילה ואע"פ שאין בו כזית הואיל ואכלו כולו. ואם אכלו אחר שמת עד שיהיה בו כזית ואע"פ שאין בבשר כזית הואיל ויש בכולו כזית חייב עליו משום נבילה, עד כאן. וקשיא לי איך לא ביאר כל שהו בשר וגידין ועצמות משלימין לכזית. ועוד שכתב שחייב משום אוכל נבילה, ובגמרא משמע משום חיוב אבר מן החי מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר. וכן נראה, דבעוד שהוא חי היאך מקרי נבילה. ואם נדחוק לתרץ דמיירי שרסקו בשיניו ומת קודם שבלעו, אם כן היינו עוף מת, ונבעי כזית. ועוד קשיא דבמת בעינן כזית בשר, והוא כתב אע"פ שאין בו כזית בשר. ובפרק שני [מאכ"א הכ"א] כתב האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו היתה פחותה מן החרדל, בין שאכלה מתה בין שאכלה חיה. ואפילו סרחה הבריה ונשתנית צורתה, הואיל ואכלה כולה לוקה. נמלה שחסרה אפילו אחת מרגליה אינו לוקה עליה אלא בכזית. עד כאן. וצריך עיון סרחה אמאי לא הוי כפרשא בעלמא. וצריך לדקדק בגמרא מה שכתבו קצת מן המחברים שאם נפסק אבר אחד מן השרץ והוא מעורב עם התבשיל כגון רגל הנמלה וכיוצא בו שהכל אסור, והביאו ראיה מדגרסינן בטהרות [אהלות פ"א מ"ז] האיברים אין להם שיעור. ליתא, ובששים משערינן להו, דדוקא גבי טהרות איתמר ולא לענין איסורין. וכן דעת הראב"ד [תמים דעים סימן ו']. וכן כתב הרי"ף בתשובת שאלה. ואין לפקפק בזה. וכיון שכן אם נמצא תולעת בתבשיל או שרץ אחר, בין שהוא שלם בין שהוא חסר, צריך לבדוק השאר, ואם לא נמצא בו יותר הרי התבשיל מותר אם יש בו ששים לבטל אותו שרץ. דלאו במאי דנפיק מיניה לחודיה משערינן, אלא בדידיה משערינן. וכן אם נמצא בו יותר משערינן בכולהו. אך מנהג נרבונה שאם נמצאו שלשה תולעים בתבשיל שאוסרין כל התבשיל, שהוחזק לאיסור. אך הבשר שנתבשל בה מותר. וגם המרק מותר אחר שמסננין אותו במסננת. אך בתבשיל של סעודת רבים, כגון חתן וכיוצא בו נהגו היתר אפילו בעשרה תולעים או יותר, אלא שיבדקו יפה יפה ומתירין הכל. וצריך עיון מה שכתב בהשלמה. והר"מ כתב פרק חמישי [ה"ב] דבחלב חייב משום אבר מן החי, והכי איתא בגמרא, וזה לשונו, אחד אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות, כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון והביצים והכליות והטחול והחלב וכיוצא בהן אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מן החי עד שיפרוש כברייתו בשר וגידין ועצמות. אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טריפה, כמו שביארנו, ולא משום אבר מן החי.
<h2>דף קג:</h2>
חלקו לאבר מן החי מבחוץ פטור. פירוש קודם שנתנו לתוך פיו חלקו, ואכל זה לבדו ואחר כך השני פטור. אפילו אכלו בתוך שיעור אכילת פרס. דכיון דאבר מן החי חידוש הוא, דהא גידין ועצמות בעלמא לא [מיחייב] והכא מיחייב, אין לך בו אלא חידושו בלבד, שיאכלנו בבת אחת אבל לחצאין לא. חלקו מבפנים חייב, פירוש [שנתנו] לתוך פיו ובלעו לחצאין. כזית שאמרו חוץ של בין השינים, אבל של בין החנכים מצטרף שהרי נהנה גרונו בכזית, וכן כתב ה"ר משה פרק י"ד [ה"ג]. פירוש חנכים, מקום החיך, שהחיך הוא הטועם האוכל, ערוך [ערך חנך]. וצריך עיון בהלכות רי"ף שלא מצאתי זה, ולא בהשלמה. אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב, מאי טעמא, הרי נהנה גרונו בכזית. ואפילו אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו לאותו חצי זית עצמו חייב, דלא הוי עיכול. ודוקא בבשר מן החי או בשאר איסורין דליכא בהו חידוש. אבל באבר מן החי, הא אמרינן חלקו מבחוץ פטור. כתב ה"ר משה פרק רביעי בהלכות מאכלות אסורות [הט"ז], כל איסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה חוץ מאיסורי נזיר כמו שיתבאר שם. לפיכך הלוקח מעט חלב ומעט דם ומעט בשר בהמה טמאה ומעט בשר נבילה ומעט בשר דג טמא ומעט בשר עוף טמא וכיוצא באלו משאר האיסורין וצירף מהכל כזית אינו לוקה, ודינו כדין אוכל חצי שיעור. כל הנבילות מצטרפות זו עם זו, נבילה מצטרפת עם הטריפה, וכל כל בהמה וחיה ועוף הטמאין מצטרפין זה עם זה. אבל בשר נבילה עם בשר בהמה טמאה אין מצטרפין. כיצד הלוקח מנבלת השור ונבלת הצבי ונבלת התרנגול וקבץ מן הכל כזית ואכלו לוקה. וכן אם קבץ חצי זית מנבלת בהמה טהורה וחצי זית מן הטריפה או חצי זית מבשר נבילה וחצי זית מבשר מן החי מן הטהורה ואכלו לוקה. וכן בשר הגמל והחזיר והארנבת שקיבץ מכולן כזית ואכלו לוקה. אבל אם צירף חצי זית מנבלת השור וחצי זית מבשר הגמל אין מצטרפין. וכן כל כיוצא בזה. וכן בהמה טמאה ועוף טמא או דג טמא ועוף טמא אין בשר שניהם מצטרפין, שהן שני שמות, שהרי כל אחד מהן בלאו בפני עצמו כמו שביארנו. אבל כל העופות הטמאין מצטרפין כמו שמצטרפין כל הבהמה וחיה הטמאים. זה הכלל כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפין, בשני לאוין אין מצטרפין, חוץ מנבילה וטריפה הואיל והטריפה תחלת נבילה הוא, עד כאן. וצריך עיון מה שכתב למעלה חצי זית נבילה וחצי זית מבשר מן החי ואכלו לוקה. וי"ל דבשר מן החי לוקה משום טריפה, כמו שכתב למעלה חצי זית נבילה וחצי זית מבשר [מן] הטריפה ואכלו לוקה ויש בשר מן החי נמי לוקה, כמו שכתבנו [למעלה] שדין בשר מן החי [וטריפה] הם שוין. ועוד כתב [שם הי"ח] שהאוכל מנבילה וטריפה או מבהמה חיה ועוף הטמאין מן העור ומן העצמות ומן הגידין ומן הקרנים והטלפים ומן הצפרנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו ומן השליא שלהן אע"פ שהוא אסור הרי זה פטור מפני שאין אלו ראוין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית. קיבת הנבילה קיבת הטמאה מותרת מפני שהיא כשאר טנופת שבגוף. ולפיכך מותר להעמיד בקיבת שחיטת הנכרי ובקיבת בהמה וחיה טמאה. אבל עור הקיבה הרי הוא כשאר המעים ואסור. עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה, מפני שהיא כמו הפרש ומי הרגלים שהן מותרין. הגיה הראב"ד על זה, דבבכורות פשטינן לאיסור. וכן נראה, דלא גרע ממאן דשתי בקרנא דאומנא דאמרינן במסכת מכות [י"ז ע"ב] דעבר משום בל תשקצו. והרב עצמו הביאה בסוף הלכות מאכלות אסורות [פי"ז הכ"ט]. יש עורות שהן כבשר והאוכל כזית מהן כאוכל מן הבשר, והוא שיאכל אותן כשהן רכין. ואלו שעורותיהן כבשרן, עור האדם, ועור החזיר של יישוב, ועור (חוטרת) [חטוטרת] של גמל שלא טענו עליו משא מעולם ולא הגיע למשא שעדיין היא רכה, ועור בית הבושת, ועור שתחת האליה, ועור השליל, ועור האנקה והכח והלטאה והחומט. כל אלו העורות כשהן רכות הרי הן כבשר לכל דבר בין לאיסור אכילה בין לטומאה.
כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים, ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן ואפילו [בשר] עוף חוץ מבשר דגים וחגבים. באיזה שולחן אמרו בשולחן שהוא אוכל עליו, אבל בשולחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש. שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין, והוא שאין מכירין זה את זה, אבל מכירין זה את זה אסור, ואפילו מקפידין זה על זה. גרסינן בפרק קמא דיום טוב [ז' ע"א], השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב. נראה מדעת הרי"ף דאם אינן גמורות אסור. וכן נראה ממה שכתב ה"ר משה [פ"ג מהלכ' שאר אבות הטומאות הי"א] מביצי עוף טמא התלויין באשכול האוכל אותן לוקה כאוכל בני מעים שלהם. אלמא דכבשר העוף הם. ובהשלמה כתוב דאפילו מעורות בגידים מותרות בחלב.
<h2>דף קד.</h2>
הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר, ואינו מותר אלא בחגבים. אבל בבשר דגים אסור משום דממליך עלייהו שליח. וכל שכן בעוף וקרבים ובני מעים שאסור. ואם הקיז דם או כיבין ליה עיניה, בתחלת אוכלא לא אכיל דגים, דדגים קשים לתחלת אוכלא. ומותר בבשר דגים וחגבים, דלא ממליך עלייהו [שליח] בההיא שעתא. וכתב הר"מ בספר הפלאה וזה לשונו פרק ט' [ה"ו], ואם נראים הדברים בעת שנדר שלא נתכוין זה אלא לבשר בהמה בלבד או לבשר עוף ובהמה בלבד מותר בבשר דגים אף במקום שהשליח נמלך עליהם, עד כאן.
<h2>דף קד:</h2>
עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. פירוש דרך הפקר שאין נזהר בהם. ויש אומרים באפיקולוס. פירוש מטלית לקנח בו ידיו ופיו. בלא קנוח אחר ובלא נטילת ידים. ודוקא גבינה ואחר כך עוף. ורבינו תם כתב דהוא הדין עוף והדר גבינה, כיון דבשר עוף מדרבנן. אך ה"ר משה כתב בפרק ט' בהלכות מאכלות אסורות [הכ"ח] דאפילו אחר בשר עוף אין לו לאכול גבינה עד שישהה שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות, מפני הבשר שבין השינים שאינו סר בקנוח, עד כאן. והני מילי עוף וגבינה, אבל גבינה ובשר צריך קנוח הפה והדחת ידיו. והני מילי בליליא, אבל ביממא הא קא חזי. ובכל מילי הוי קינוח הפה, בין בפת בין במידי אחריתי, בר מתמרי וקמחא וירקא.
<h2>דף קה.</h2>
בשר שבין השינים בשר הוא. וסמך לדבר הבשר עודנו בין שיניהם. אכל בשר אסור לאכול גבינה עד דשהי ליה שיעור מאי דצריך לסעודתא אחרינא. וקבלתי ממורי ה"ר נתן בה"ר מאיר שהוא שיעור שש שעות, וכן כתב ה"ר משה.
מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה. אמצעיים רשות, כלומר בין תבשיל שנתבשלה בו גבינה לתבשיל שנתבשל בו בשר. אבל לא מצינו למימר שלא נתבשל בו בשר אלא שנתבשל עכשיו זה התבשיל בקדירה שכבר בשלו בה בשר, דאם כן הוא נותן טעם בר נותן טעם, ושרי למיכלינהו ביחד ולערבן זה בזה כעין דגים שעלו בקערה דאמרינן לקמן [קי"א ע"ב] דשרו למיכלינהו בכותח. אבל בין גבינה לבשר חובה בלילה, כדכתיבנא. מפני מה מים אחרונים חובה, מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בו מלח סדומית שמסמא את העינים. ומשתכחא כקורטא בכורא וכו', כדכתיבנא במסכת ברכות [נ"ג ע"ב]. ושם ביאור דיני נטילת ידים. צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת, ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה. ואע"ג דהוו צונן בצונן, דנהי דקליפה לא בעי הדחה מיהא בעי.
<h2>דף קז:</h2>
גרסינן פרק כל שעה [פסחים ל' ע"א], אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיוסק התנור. ואי שני בהו ועבדינהו כעין תורא שרי.
<h2>דף קח.</h2>
טיפת חלב שנפלה על החתיכה, אם [יש] בה בנותן טעם באותה חתיכה אסורה. ניער את הקדירה, אם יש בה בנותן טעם בכל הקדירה כולה אסורה. פירוש שטיפת החלב היא כל כך גדולה שיש בה כדי לתת טעם בכל הקדירה. ואע"פ שכבר קבלה טעם החתיכה [ה]ראשונה ונאסר, אם ניער אותה חתיכה בתוך הקדירה עם שאר החתיכות לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות, אלא אע"פ שלא ניער בתחלה אלא בסוף, אותה חתיכה שקבלה האיסור מצטרפת לבטלו, דאפשר לסוחטו מותר, פירוש דאותו איסור שנפל שם אפשר שיסחט ויצא מן המקום שנבלע שם תחלה וחוזר ומתפשט בכל הקדירה ובטל בששים או בטעם. ואפילו החתיכה הראשונה עצמה שנאסרה חוזרת להיתירה הראשון, מאחר שהאיסור שהיה אוסרה יצא ממנה ונתבטל. הכי מוכח בירושלמי במסכת ערלה [פ"ב ה"ג]. וכן פסק הראב"ד וההשלמה. ואע"פ שיש פוסקים דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות, מנהג כל הארצות האלה להקל כדעת הראב"ד וההשלמה. וכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותחת, בשר אסור, וחלב מותר, דמבלע בלע מפלט לא פליט. ודוקא בשקדם וסילקו. ואי לא אסיר, דכי נייח הדר פליט. ופירוש כי נייח פירש רש"י כי נייח מרתיחתה. ורבינו יעקב פירש כי שבע מבליעתו. והוא שיש בו יותר מששים בחלב או כדי לתת בו טעם. מיהו לא אמרינן שהחלב שנבלע בבשר חלב נבילה הוא וחוזר ואוסר החלב האחר, ואפילו יש באותו חלב כדי לתת טעם בחלב אחר או יותר מששים, כיון דקיימא לן אפשר לסוחטו מותר הכל מותר. והוא שיש בחלב ששים לבטל הבשר עצמו לבד. ואף החלב שנבלע בו מצטרף עם החלב אחר לבטלו, ויותר כל החלב. אבל הבשר צריך שיוציא משם כיון שמכירו, דכל איסור שמכירו ויכול לסלקו ממנו אינו בטל אפילו באלף. וחצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלו זה עם זה אינו לוקה לא על אכילתו ולא על בישולו. אלא אם כן בא מיורה גדולה, שלוקה על אכילתו ועל בישול היורה גדולה שיש בה כזית בשר וכזית חלב. באיזה בישול אמרו, כל שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו.
<h2>דף קט.</h2>
הכחל קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו אינו עובר עליו ומותר. והני מילי שבשלו לכחל בחלבו בפני עצמו, אבל עם הבשר אסור בין של מניקה בין של קטנה שלא הניקה, לדעת ה"ר משה [פ"ט הי"ב]. וכן נראה מהרי"ף שהשמיט של מניקה. וקיימא לן [צ"ז ע"ב] כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור.
דם דגים שכנסו אסור. ואי אית ביה קשקשים מותר לכתחלה ומבלע ליה ואכיל. וכן דם חגבים. אבל דם מהלכי שתים אפילו בלא כנסו אסור, דתניא דם שעל הככר גוררו ואוכלו. פירוש גורר הדם ושדי ליה ואוכל הככר. ושל בין השינים מוצצו ובולעו ואינו חושש. פירוש שהוא מותר מדאורייתא, כדאיתא בכתובות פרק אע"פ [ס' ע"א] דאפילו מצות פרוש אין בו. והני מילי בדלא פריש, אבל פריש אסור מדרבנן, דלא ליתי לאחלופי בדם בהמה וחיה ועוף. אבל בחלב מהלכי שתים, דהיינו חלב אשה, אמרינן איפכא דבפריש שרי לא פריש אסור, דאתי למשרי חלב בהמה טמאה, דמאן דחזי אתי למימר אשה זו אינה בת אכילה כבהמה טמאה, מה זו חלבה מותר אף זו חלבה מותר, כך פירש רש"י. והר"מ כתב גם כן כמו כן בפרק שני בהלכות מאכלות אסורות [ה"ג], שבשר האדם אסור מן התורה באיסור עשה. אך לדעת הראב"ד, לפי מה שכתב בפרק אע"פ נראה שהוא מותר. וראיתו ממאי דגרסינן בספר' [פ' שמיני פ"ד]. וצריך עיון.
הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו. ובמסכת כריתות [כ"ב ע"א] אמרינן דהני מילי בעוף שאין בו כזית, אבל לב בהמה הואיל ויש בו כזית ענוש כרת אם לא קרעו לאחר בישולו. אבל בשרו אינו נאסר, שהלב חלק הוא ואינו בולע. והכי אמרינן בפרק קמא דפסח שני [פסחים ע"ד ע"א] שאני לב דשיע. עד כאן לשון רש"י. וצריך עיון דבמסכת מנחות פרק הקומץ רבה [מנחות כ"א ע"א] אסקינן דם שבשלו אינו עובר עליו, ומייתינן לה לקמן. לכך נראה לפרש דקודם בישול הוא דעובר עליו, אבל לא לאחר בישול. והני מילי דם דגופיה. אבל אי אתי ליה מעלמא היינו דם איברים ותנן [שם] דם הטחול ודם הלב ודם הכליות דם האיברים הרי זה בלא תעשה. ומעלמא מהיכא אתי לה בשעת יציאת נשמה מצריף.
<h2>דף קט:</h2>
כיצד קורעו, קורעו שתי וערב וטחו בכותל. ושרי לבשולי בקדירה בפני עצמו. אבל לצלי לא בעינן קריעה כלל ואפילו לכתחלה. ואם בשלו בקדירה של בשר דיעבד מותר, אבל לכתחלה לא. וכן מנהג הארצות האלה שלא לבשלו עם בשר אף בקריעת שתי וערב וטחו בכותל. אבל לפירוש רבינו יעקב ולדעת ה"ר משה שרי לבשולי בהדי בשרא. והיכא דלא קרעיה כלל ובשליה באפי נפשיה מותר לפירוש רש"י. אבל לפירוש רבינו יעקב אין ראיה להתירו, לא לצלי ולא לקדירה, אלא בקריעה קצת. והילכך לצלי נמי בעינן קריעה שתי או ערב לכתחלה. אבל אם לא קרעו כלל יש להתירו כפירוש רש"י, שאפילו בקדירה מתירו דיעבד אפילו דלא קרעיה כלל. וצריך מליחה בכלי מנוקב כדין שאר בשר להוציא הדם. וכן כתבו הגאונים. וכן בשומן של בשר בפני עצמו. וכן נהגו על פי חכמים הקדמונים. ואין לזוז מזה.
<h2>דף קי.</h2>
רמי בר תמרי דהוה מפום בדיתא דאכלי כחלי איקלע לסורא במעלי יומא דכיפורי, אפוק כולי עלמא לכחלייהו ושדונהו, אזל איהו לקטינהו, אתא לקמיה דרב חסדא אמ' ליה לית לך נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו, במאי טויתינהו, בפרוצני, ודלמא דיין נסך הוו, פי' דהוי עיר שרובה גוים, אמר ליה לאחר שנים עשר חודש הוו, ודלמא דערלה הוו, קופה סבא הוה, ואע"ג דספק ערלה בחוצה לארץ מותר, אדם חשוב שני, ואית ספרי דלא כת' בהו "ודלמא דערלה הוו" והכי מסתבר דאפי' אדם חשוב ליכא למיחש בהאי, ודלמא דגזל הוו, דקדיחן בהו חילפי דיאוש בעלים הוי, אדהכי אתיוה לגברא דלא מוקר אבוה ואמיה, אמר להו רב חסדא כפתוה, אמר להו שבקוה דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה ובפרק מקום שנהגו [נ"א ע"א] בארנו עוד.
<h2>דף קי:</h2>
הכבד אוסרת, ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת. ואי חלטי לה בחלא או ברותחין שרי ואפילו קופיה לגאו מיניה. מיהו שדרו ממתיבתא דהאידנא לא בקיאינן בחליטה, וספק איסורא לחומרא ולא שרינן למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ובמליחה. ולפי מה שכתב רש"י צריך קריעה שתי וערב וחתיכה לתחת אפילו לצלי. וכן כתב הרב בעל התרומה [סימן נ"ח]. אבל לדעת הרב בעל המאור והראב"ד נראה דאינו צריך לצלי, אבל למליחה דקדירה צריך. מיהו האידנא אין מבשלין אותו אלא לאחר צליה. וכן המנהג בכל ישראל. והני מילי בכבדא, אבל טחלא שומנא בעלמא הוא. וכתב הראב"ד בתשובת שאלה [תמים דעים סימן כ"א] דהיכא שמלחו הכבד שיעור מליחת הבשר ושכח ולא צלאו ובשלו בקדירה, שמותר הכל באכילה דיעבד. וכן דעת רבינו תם. וכן כתב הרב בעל התרומה. ומיהו לכתחלה צריך צליה. אך רש"י אוסר אפילו בדיעבד. וכן נראה דעת ה"ר משה [פ"ו מהלכ' מאכ"א ה"ח] ורבים מחכמי הארץ סומכין להתיר על פי הראב"ד ורבינו תם, וכן נראה.
<h2>דף קיא.</h2>
בין כבדא בין טחלא למשפדינהו בשפודא תותי בשרא שרי. ולא אכפת לן בכחלא אם בולע טעם הבשר, דחלב שחוטה דרבנן, וכיון דלא פריש מותר לגמרי. וחלב הפורש ממנו אינו חוזר ונבלע בו כמו שנבלע היכא דבשליה בהדי בשרא דפריש החלב ובולע הבשר והחלב יחד אחר כן, והוי בשר בחלב. עילוי בשרא, דיעבד אין לכתחלה לא משום דדמא משרג שריג. וכחלא נמי חלב שחוטה מדרבנן הילכך דיעבד שרי. ואע"ג דמולייתא שרי לכתחלה דאמרינן כבולעו כך פולטו, שאני כבדא דנפיש ביה דמא ואחר שגמר הכבד פליטתו מן הדם שבתוכו בולע דם הכבד ולא פליט ביה, אבל כל זמן שפולט דם שלו פולט נמי דם דאית ליה מעלמא. ואע"ג דגבי פסח תנן פרק כיצד צולין [פסחים ע"ד ע"ב] נותן את בני מעיו לתוכו, והתם ודאי הכבד שם. י"ל בני חבורה זריזין הם, ותכף שגמר הבשר פליטתו מסירין הכבד משם. אי נמי איכא למימר קופיה לבר הוה. כתב ה"ר משה פרק ו' בהלכות מאכלות אסורות [ה"ז] שכבר נהגו בכל ישראל שמהבהבין על האור הכבד וכן המוח של ראש קודם שיבשלו אותם. ואי איכא בי דוגי תותי כבדא אסור. אבל דמא דבישרא שרי דדמא דבשרא שכן, דמא דכבדא קפי.
<h2>דף קיא:</h2>
סכין ששחט בה אסור לחתוך בו רותח. פירוש בלא הדחה צונן לא בעיא הדחה, פירוש אבל צריך בליתא דפרסא. ואע"ג דכל צונן בעי הדחה, הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה, אבל הכא דליתיה בעיניה לא. קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, דמליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל. פירוש אע"פ שהיא מנוקבת. ואם תאמר אם כן היאך מולחין שתי פעמים בכלי מנוקב, והא פליט במליחה שניה מה שבלע בראשונה ובלע הבשר אם ישתהה שם יותר משיעור מליחה. וכן נמי במליחה ראשונה. יש לומר שאף הדם שבלע הבשר מעלמא אין המלח מפליטו כדאשכחן בדגים ועופות שמלחן זה עם זה שהן אסורין ולא אמרינן ימלחנו פעם שניה. אלמא אין המלח מפליט דם הבלוע בבשר מעלמא, וכל שכן הבלוע בכלי, השלמה. וכן כתב הרב בעל ספר התרומה [סימן ס"ד] שאין המלח מפליט מה שבלוע בכלי עץ או חרס או מתכת, לא דם ולא שום שמנינות הבלוע בהם. ושמעינן מהא שאם מלח דגים או בשר מליחה שניה בכלי אסור של גיעולי גוים, שאין הדגים והבשר נאסרין, שאין המלח מפליט מה שנבלע בכלי מן האיסור. ואפילו היא קדירה בת יומא.
צונן שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח, מאי טעמא, האי אפשר ליה למטעמיה דהיתירא בלע והאי לא אפשר ליה למטעמיה דאיסורא בלע. פירוש קערה שמלח בה בשר. כך גריס רי"ף. ולפי דבריו היה לו לומר, זה רותח וזה צונן. אלא משום דוחקא דסכינא הוה ליה צונן שחתכו בסכין כרותח. ובספרים שלנו גרסינן צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח. והוא הנכון, משום דאגב חורפיה דצנון בלע, והוה ליה כרותח, משום הכי אינו מותר אלא לבתר טעימה. ולפי דברי הרב אף רותח שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח בתר טעימה. והאי דנקט צונן אורחא דמילתא נקט דבצונן אין בו טעם בשר שעל הסכין, ובכותח יש בו מפני שבולע. דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח. פירוש קערה של בשר. והוא הדין אם נתבשלו בקדירה של בשר שמותר לאכלן בחלב. צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח. ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע, אבל קישות ואבטיח גריר לה לבי פסקי ואכיל. דגים, פירוש דגים חמין, שעלו בקערה של בשר, ומותר לאכלן בלא גרירה ובלא הדחה. ואע"ג דבקישות ואבטיח גריר לבי פסקיה, שאני הכא דאיכא דוחקא דסכינא וגוף השמנינות נמי נדבק בסכין. והא דדגים שעלו בקערה דשרו לאכלן בכותח שיש בו חלב, דהוי נותן טעם בר נותן טעם ומותר הוא משום שהקערה נותנת טעם בשר בדגים, והדגים שניים בכותח שיש בו חלב, והוי נותן טעם בר נותן טעם ומותר. וסימן לדבר אין שני עושה שלישי בחולין. אבל בקערה של נבילה אם עלה בה בשר היתר אסור, שהרי טעם הקערה של נבילה נותן טעם בבשר, משום הכי אסורה. כך כתב הרב בעל התרומה [סימן נ"ה].
<h2>דף קיב.</h2>
כדא דמלחא אסיר לאנוחי גבי כדא דכמכא אבל דחלא שפיר דמי, דהאי איתיה לאיסורא בעיניה והאי ליתיה לאיסורא בעיניה. תימה איך השמיטו זה רי"ף וההשלמה. והר"מ הביא דין זה (בפרק ד') בהלכות מאכלות אסורות [פ"ט הכ"ה], וזה לשונו, אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך מפני שהוא שואב ממנו ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם החלב. שמעינן מהכא שמלח שבלע דם הבשר ממליחה ראשונה או שנמלח בו בשר איסור אסור למלוח בו דבר היתר או לתבל בו התבשיל. ולא אמרינן שמה שבלע המלח מן הדם או מן האיסור הוא נשרף בתוך המלח. ואע"ג דאמרינן במסכת ע"ז [ל"ג ע"ב] ציר שורף אור לא כל שכן. ומפרש רש"י ציר שורף מפני המלח שבו ומכשיר כלי האיסור. שאני התם שהאיסור נבלע בכלי ואינו בעין שנאמר שהמלח יקבל ממנו טעם ויאסר, דלא הוי אלא נותן טעם בר נותן טעם, ואמרינן שהמלח שורף אותו. אבל כשהאיסור עצמו הוא בעין, כגון דם הבשר שנבלע במלח או ציר הבשר של איסור, הרי המלח נאסר בו ואסור לאכלו ולמלוח בו שום דבר היתר. ויש מחכמי הדור שהיה טועה בזה והיה סבור להתיר המלח ברחיצה והדחה במים, והיה סבור לומר שהאיסור נבלע בתוך המלח כבר נשרף מפני חום המלח, כדאמרינן ציר שורף. ועכשיו נתברר בזה האיסור כמו שכתבנו. ואין בזה ספק.
בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרי, דכי אמרינן מליח הרי הוא כרותח, הני מילי דאין נאכל מחמת מלחו אבל אי נאכל מחמת מלחו שרי. והני מילי חי, אבל צלי בעי קליפה. ואי אית ביה פילי אסור. ואי מתבלי בתבלי אסור. איכא דמפרש צלי חם, והכי קאמר והני מילי חי שדרכו להיות צונן, אבל צלי שדרכו להיות חם בעי קליפה. וה"ר משולם והראב"ד פירשו אף בצלי צונן, מפני שהוא רך ונוח לבלוע. גרסינן בפרק כיצד צולין [פסחים ע"ו ע"א], חם לתוך חם וכן צונן לתוך חם אסור. פירוש דתתאה גבר. חם לתוך צונן קולף, דאדמוקיר ליה בלע. הילכך בעי קליפה. צונן לתוך צונן מדיח. וכתב הרב בעל התרומה [סימן ס"ד] אם עשה גבינות בדפוס הגוי שקורין פיישילש, שעשה בהן הגוי גבינות שלו ביומו וגם מלחן הגוי, אפילו הכי הגבינות של ישראל אע"פ שמלחן הישראל ונתנן שם, מותרין משום דמלח אינו מפליט מה שבלוע בעץ ובמתכת וחרס, והוי כמו טהור מליח וטמא טפל דמותר, שהמלח אינו מפליט מה שבלוע בדבר שאינו אוכל, עד כאן. עוד יש להתיר זה ואפילו בקערות של בשר נבילה שלהם שאין דרך למלוח כל כך הגבינות שלא יהיו נאכלין מחמת מלחן. והילכך ליכא למימר בהא מליח הרי הוא כרותח, וכצונן בצונן הוי.
ככר שחתך עליו בשר צלי אכיל לה, דקרינן ליה חמר בשר. אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו. מנא ידעינן. ואסיקנא לית ליה תקנתא עד דמייתי תרי ותלת גללי דמילחא ושדי ליה בי דוגי, בתר הכי שביק ליה עד דצייל ושפי ליה ושרי, שהשומן צף למעלה והדם יורד למטה. דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין ואפילו בכלי מנוקב, מאי טעמא, דגים רפו קרמייהו ופלטי, עופות קמיטי, ובתר דניחו דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים מינייהו. בשר שחוטה דאמלח בהדי בשר נבילה מליחא אסור דכתיב אלה הטמאים לכם, לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן.
<h2>דף קיג.</h2>
דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר, והוא שיהיה הטהור מליח והטמא תפל. ואע"ג דקיימא לן בעלמא [פסחים ע"ו ע"א] דתתאה גבר. תירץ הראב"ד דכי אמרינן תתאה גבר הני מילי גבי חם וצונן דעלמא דאמרינן דמחיים ליה חם לצונן, אבל במליח ותפל אין כח במליח למלוח את התפל כל כך שלא יהא נאכל מחמת מלחו. ולהכי איכא למימר כי התפל שיתן לתוכה בהדחה סגי, וכל שכן אם התפל למטה, אבל אם היו שניהם מלוחין אסורין. כתב הרב בעל התרומה [סימן ס"ז] בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבילה נאסרה מן התורה, דציר של בשר איסור הוי דאורייתא. אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. וצריך להיות מדיח ומולח ומדיח. ואי חלליה בי טבחא סגי ליה במולח ומדיח. רב דימי מנהרדעא מלח ליה במלחא גללניתא ומנפץ ליה.
גרסי' במנחות פרק הקומץ רבה [כ"א ע"א] דם שמלחו אינו עובר עליו, וכן דם שבשלו אינו עובר עליו, והני מילי באור אבל אם הקפה את הדם ואכלו, או שהמחה את החלב בחמה וגמעו חייב, משום דבאור לא הדר בחמה הדר. ותו גרסי' התם במלח יכול תבונהו תלמוד לומר תמלח, ואי תמלח יכול במי מלח תלמוד לומר במלח. מאי תבונהו, הכי קאמ' יכול יתן בו טעם כבינה תלמוד לומר תמלח. כיצד הוא עושה, מביא את האבר ונותן עליו מלח [וחוזר והופכו ונותן עליו מלח] ומעלהו, וכן לקדירה, פי' שצריך למלחו ולהפכו ולמלחו משני צדדין. מיהו לא שוו אהדדו, שזה צריך הדחה ושהיית המלח בו קודם בישולו, וזה אינו צריך. ואית דגרסי התם וכן לצלי, ופירו' שהצלי דינו כקרבן שאין צריך להדיח מן המלח ולהשהות המלח בו, אלא מלחו הוא מעט, וצולהו עם המלח כקרבן, לפי הגרסא הזאת בעי מליחה מועטת ולא מרובה כקדרה. וכן משמע מהא דגרסינן פרקא קמא דיום טוב [י"א ע"א] ושוין שמולחין עליו בשר לצלי אבל לא לקדרה. ושמעי' נמי דבמי מלח אסור למלוח.
ובשיעור שהיית המלח (בקדירה) [לקדירה] לא מצאנו שיעור בגמרא. אלא כך היא קבלה מפי הגאונים שיעור מליחתו כשיעור צליתו והר"מ [פ"ו ממא"ס ה"י] כתב כדי הילוך מיל. והיכא דאשתהי בשר בכלי מנוקב כשיעור מליחה והדר אנחיה בשאינו מנוקב ואע"ג דמלחיה עליה ואשתכח בגויה צללא דדמא לא כלום הוא דשומנא בעלמא הוא. דהא אמרי' באומצא דאסמיק [צ"ג ע"ב] חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה שפיר דמי ואע"ג דלא איפשר דלא פליט בתוך הקדירה שמע מינה דכל מאי דפליט התירא הוא, הרב בעל העיטור ע"כ. והר"מ כת' [פ"ו ממא"ס ה"י] דאפי' אחר מליחה צריך שיתן הבשר תוך מים רותחים אבל לא פושרין. וזה תימה גדול, ומנהג בכל מקום שמליחה שניה מולחין אף בכלי שאינו מנוקב.
אין מחזיקין דם בבני מעים, תרגומא הדורא דכנתא ומעיא וכרכשא לשון ה"ר משה [פ"ז מהלכ' מאכ"א הט"ו], כל בני מעים שהמאכל סובב בחללן אין מחזיקין בהם דם. פירש רש"י כרכשא שקורין טבחייא, מעיא הוא הקיבה, והדורא דכנתא היינו בני מעים שהן בעוגל. ורבינו תם בן בתו פירש דוקא הדקין, אבל הכנתא שבהן השומן שסביביו יש דם וצריך למלוח. והכי איתא בהלכות גדולות כנתא גופיה אסור משום סורייקי דדמא דהוי בגויה. והשתא הדקין שהן בעוגל אם מלחן בקערה אין בכך כלום וכן הקיבה וכן הטבחיא, שהרי אין בהן דם. וכן אם נתנן בקדירה רותחת בלא מליחה. אבל השומן עצמו שסביב הדקין צריך למלוח. וגם שאר בני מעים צריך למלוח, כגון הכרס שיש בהם. שהרי לא הוציא מכלל דם אלא אלו. ועוד אמרו [נ' ע"ב] מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לפני שחיטה. אמנם אין טוב למלחם בקערה לתתם בקדירה קודם מליחה, לפי שאינו יודע כמה אורך הטבחיא. וגם הקיבה אינו יודע ארכה. וגם שאינו יכול לנקותם ולהוציא כל השומן מעל הדקין, שמא ישאר קצת משומן, והרי יש דם בשומן כדפרשי'. ואע"פ שאין דם בטבחיא ובדקין אין לאוסרו למלוח עם שאר הבשר ואין נזהרין למלחן בפני עצמן. ואע"ג דאמרינן [קי"ב ע"ב] דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין הדגים, וקאמר טעמא משום דדגים לא פלטי כי אם זמן מועט, וכיון דניחי מלפלוט בלעי דם מעופות, שעדיין פולטין. התם דוקא משום דדגים רפו קרמייהו ובלעי דם העופות. אבל בני מעים אע"ג דלא פלטי שאין בהם דם והבשר שאצלם פולט דם, מכל מקום לא בלעי הבני מעים דם הבשר אלא משרג שריג ונפיל, כיון שאינו רך כמו דגים, עד כאן.
אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב. פירוש אם לא שהה עליו המלח שיעור מליחה. ולא צריך לממלח ליה גרמא גרמא. ולא חיישינן דילמא פליט האי ובלע האי, דאם כן אפילו לחד גרמא נמי ניחוש דילמא פליט האי גיסא ובלע האי גיסא. אלא לא שנא, ואפילו מאה חתיכות זו על זו מותר למלוח. מיהו צריך לדקדק שיניח החתיכות שהן של בהמה דקה על החתיכות שהן מבהמה גסה, משום הא דכתבינן לעיל גבי דגים ועופות שמלחן זה עם זה [לעיל קי"ב ב']. וכתב הרב בעל ספר התרומה [סימן ס"ח] בשם רבינו יעקב, דדוקא דגים משום דרפו קרמייהו, אבל בשר על גבי בשר אמרינן דמא משרק שריק ואינו נבלע בחתיכה שלמטה ואפילו אחר שנחה מכל פליטתה. ומתיר למלוח בשר על גבי בשר אפילו אחר זמן מרובה מהאי טעמא, כדאמרינן גבי כבדא עלוי בשרא דשרי. ואפילו מאן דאסר היינו משום דאיכא בכבד רוב דם, אבל בשר על גבי בשר שרי דדם שריג ונפיל. ולסברתו דוקא דגים דרפו קרמייהו, אבל בשר לא ואפילו עופות. וכיון דהא לית ביה אלא איסורא דרבנן, כדאי הוא רבינו תם לסמוך עליו בזה דיעבד. ומיהו לכתחלה נהגו להחמיר בזה ואין לשנות המנהג. ומיהו צריך שיהא בכלי מנוקב, שיוכל הדם למשרק ולצאת חוץ לכלי, אבל אם אינו מנוקב, אז הדם מתקבץ והחתיכה עומדת בתוך הדם ובולעת. מיהו אפי' הרי כיון דאמרי' [צ"ז ע"ב] מלוח הרי הוא כרותח דצלי נראה דבקליפה סגי. כדאמרי' לעיל [קי"ב ע"א] הירא דלית ביה פילא ולא מתבל בתבלי. ודוקא במליח שאינו נאכל מחמת מלחו, אבל אם אינו מלוח כל כך, לא חשבי' ליה כרותח ובהדחה סגי.
השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה, הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבלע דם באברים. הלכך אסור למיכל מיניה באומצא בלא מליחה, ולפי' רש"י אפי' במליחה. מיהו נראה לומר לדעת הרב דהני מילי במליחה דצלי, אבל במליחת קדירה אין ראוי לאסור. וכן נראה מהר"מ בפרק ו' בהלכות מאכלות אסורות [ה"ט].
בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, אסור לבשל ואסור בהנאה. בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה, מותר לבשל ומותר בהנאה, חיה ועוף אינו מן התורה שנאמ' לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה, וכת' הר"מ פ"ט [ממא"ס ה"ו] שמותר בהנאה ומותר לבשלו, וצ"ע. עוד כתב המעשן והמבשל בחמי טבריא וכיוצא בהן אין לוקין עליו.
<h2>דף קיג:</h2>
גדי לרבות את החלב ואת המתה ואת השליל כת' הר"מ [פ"ט ממא"ס ה"ז] שהמבשל בשר מתה או חלב בחלב לוקה על בשולו ואינו לוקה משום בשר בחלב שאין אסור בשר בחלב חל על אסור נבלה או אסור חלב שאין כאן לא אסור כולל ולא אסור מוסיף ולא אסור בת אחת. גדי, להוציא את הדם ואת השליא ואת הטמאה. בחלב אמו, ובלא בחלב זכר. בחלב אמו, ולא בחלב שחוטה ולא בחלב טמאה. המבשל בחלב גדיה שלא הניקה כיון דאתיא לכלל אם אסור, ולא דמי לחלב זכר דההוא לא אתי לכלל אם.
<h2>דף קיד.</h2>
המבשל במי חלב פטור. דם שבשלו בחלב פטור. העצמות והגדים והקרנים והטלפים שבשלן בחלב פטור. כת' הר"מ [פ"ט ממא"ס ה"ז] וכן בעור. בשר בחלב אסור בין באכילה בין בהנאה. חם בחם כגון שבשל בכלי ראשון אסור מדאורייתא. כת' הר"ם פ"ט [ה"א] וקוברין אותו ואפרו אסור בהנאה כאפר כל הנקברין. ומי שיבשל משניהם כזית לוקה. וצונן בצונן אינו אסור באכילה אלא מדרבנן הוא שאסור אף בהנאה.
<h2>דף קטו.</h2>
וכן כלאי הכרם אסורין בהנאה בארץ מדאורייתא ובחוצה לארץ מדרבנן. וכן ערלה בארץ אסורין מן התורה, בחוצה לארץ הלכה, או הלכות מדינה או הלכה למשה מסיני, בפר' קמא דקידושין [ל"ט ע"א]. אבל כלאי זרעים בחוצה לארץ מותרין לזרוע כדאית' בפרק קמא דקדושין [שם] בארץ אסור לזרוע ואם זרע מותרין אפילו באכילה דאתקש לכלאים דכת' בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך היוצא ממנה מותר אף שדך היוצא ממנה מותר. והוא הדין להרכבת אילן שהיוצא ממנה מותר דאיתקוש לכלאי בהמה דמהאי קרא גופיה נפק' לן הרכבת אילן. וחורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה ודש בה מותר ואותו ואת בנו אם שחטן ביום אחד מותרין, ושלוח הקן נמי מותר שלא אמרה תורה שלח לתקלה. וכלאי הכרם שאמרנו שאסורין בהנאה אף עיקרן נאסר, והני מילי בזרוע מעקרו אבל זרוע ובא כגון המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור, הוסיף אין לא הוסיף לא. מיהו למאי דפסקינן דנהוג עלמא כר' יאשיה בכלאים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד איפשר דהא דהמעביר עציץ נקוב לאו הלכתא היא ולא מתסר בתוספת. אי נמי דהתם בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ ליכא איסורא עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד.
<h2>דף קטז:</h2>
אין מעמידין בעור קיבת נבלה, אבל בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת גוי ובקיבת כשרה שינקה מן הטריפה מעמידין, וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה. מ"ט דחלב המכונס בעור קיבה פירשא בעלמא הוא. כ"כ הרי"ף. ולפי דברי הרב מה ששנינו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, דלאו כהלכתא היא. ועוד ששנינו קיבה שבשלה בחלבה הרי זו אסורה. ואיך נדחה כל המשניות האלה, לכך נראים דברים שלא אמרו פרשא בעלמא הוא, אלא ללמד שאין לקיבה דין הבהמה שהיא בתוכה שאין לקיבה דין כמותן, אבל לעולם לאו פרשא בעלמא הוא. ולפיכך כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, שהחלב המכונס בתוך הקיבה הרי הוא כאילו חלב הטריפה לתוך הכלי שהוא אסור. וקיבה שבשלה בחלבה נמי הרי זו אסורה, ולא פרשא הוא. ולא שנא שנקרש החלב בתוך הקיבה ולא שנא לא נקרש אמרו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה. וקיבה שבשלה בחלבה הרי זו אסורה. וכן נראה מפירוש רש"י. והרב רבינו יעקב כתב, דכי אמרינן פרשא הוא, הני מילי כשנקרש, לא שנא ינקה מן הטריפה ולא שנא ינקה מן הכשירה. ומה ששנינו כשירה שינקה מן הטריפה וקיבה שבשלה בחלבה הרי זו אסורה, בלא נקרש החלב, והרי הוא כאילו מונח בתוך הכלי. ומן הירושלמי דפרק קמא דיום טוב [ה"א] משמע כדעת הרי"ף. המעמיד בעור של קיבה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. פירוש בעור קיבת שחוטה. אבל היא קיבת נבילה אסור הכל ואע"פ שאין בו נותן טעם כדכתבינן. כך כתב ה"ר משה [פ"ד מהלכ' מאכ"א הי"ט], וכן עיקר. גבינה של גוים מפני מה אסורה, מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. וקיבת עולה, כהן שדעתו יפה שורפה חיה. אליה, אע"ג דאקרי חלב, לא מתסר באכילה. דכתיב כל חלב שור וכשב או עז לא תאכלו, דבר השוה בשור וכשב ועז, ואליה אינה קריבה בשור.
אין מעמידין בעור קיבת נבלה, וכת' הר"מ [פ"ט ממא"ס הט"ז] שאם העמיד אסור הכל ואע"פ שאין בו נותן טעם דאזלי' בתר מעמיד כיון שהמעמיד הוא אסור בפני עצמו, אבל כשמעמיד מותר כגון קיבת שחוטה אזלינן ביה בנותן טעם, אבל בקיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה מעמידין וכל שכן בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה מאי טעמא דחלב המכונס בעור קיבה פירשא בעלמא הוא כך כת' רי"ף וכת' בהשלמה לפי דברי הרב מה ששנינו. (חסר).
<h2>דף קל.</h2>
הזרוע והלחים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. שהיה בדין ומה אם חולין שאין חייבין בחזה ושוק חייבין במתנות קדשים שחייבין בחזה ושוק אינו דין שחייבין במתנות, תלמוד לומר ואתן אותם לאהרן ולבניו לחק עולם אין להם אלא מה שאמר בענין. בפרק ראשית הגז [קל"ו ע"ב] אסיקנא [דנהוג] עלמא דאי[נו נוהג] בחוצה לארץ.
כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין לגזז ולעבוד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור, ואין עושין תמורה, ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור ומן המעשר. אבל אם קדם הקדישן את מומם או מום עובר להקדישן ולאחר מכן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואין יוצאין לחולין ליגזז ולעבד, וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ חייב, ועושין תמורה, ואם מתו יקברו. תוספתא [בכורות פ"א ה"ב] אין לך בהמה טמאה שחייבת בבכורה אלא חמור בלבד ואין לך מחיר בחיה שיהא אסור אלא מחיר כלב בלבד.
<h2>דף קל:</h2>
המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, דכתיב זה, אי נמי משום דהוי ליה ממון שאין לו תובעין. ואין נותנין מתנות לכהן עם הארץ שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת י"י, המחזיקים בתורת י"י יש להם מנת ושאין מחזיקין בתורת י"י אין להם מנת. בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום ונצרך, נוטל לקט שכחה ופאה ומעשר עני, וכשיחזור לביתו אינו חייב לשלם. מאי טעמא עני היה באותה שעה.
<h2>דף קלא.</h2>
לוי לא שקיל מתנות ולא שקלינן מיניה, מספקא לן אי איקרו עם אי לא איקרו עם. כהנת הנישאת לישראל יהבינן לה מתנות, דקיימא לן כהן אפילו כהנת. לויה שילדה, בנה פטור מחמש סלעים. גרסינן במסכת בכורות פרק יש בכור לנחלה [מ"ז ע"ב] כהן שמת והניח בן חלל אם מת האב בתוך שלשים יום חייב הבן לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו, מת אחר שלשים יום פטור שכבר זכה האב בפדיונו.
<h2>דף קלב.</h2>
כוי חייב בכולהו מתנות, דתניא מה תלמוד לומר אם שור, לרבות הכלאים. שה מה תלמוד לומר אם שה לרבות את הכוי. בכור שנתערב במאה, בזמן שמאה שוחטין את כולם פטורין. אחד שוחט את כולם פוטרין לו אחד. והני מילי שבא הבכור ליד כהן ומכרו לישראל במומו, אבל אם לא בא ליד כהן כולן חייבין במתנות, שהכהן בא עליו משני צדדין, אם בכור הוא כוליה דיליה, אי לאו בכור הוא הב לי מתנותי.
<h2>דף קלב:</h2>
השוחט לכהן ולנכרי פטורין מן המתנות. מדתני כהן ונכרי פטורין מן המתנות, זאת אומרת הדין עם הטבח. פירוש דינו של כהן לדון עם הטבח ולתבוע ממנו מתנותיו ולא מבעל הבהמות. מאת העם, ולא כהנים. מאת זובחי הזבח, אפילו כהן טבח משמע. כהן טבח שנים ושלשה שבתות פטור מן המתנות, מכאן ואילך חייב. והני מילי דלא קבע מסחטא, אבל אי קבע מסחטא חייב לאלתר. מסחטא, מסיל בלעז, עלי קבוע לקצב עליו בשר רש"י. כהנא טבחא דלא מפריש מתנתא ליהוי בשמתא. ואי קאי בשמתא זמן מרובה קנסינן ליה בלא אתרייתא. כי הא דרבא קניס אטמא רב נחמן בר יצחק קניס גלימא. מתנות זרוע לאחד קיבה לאחד לחיים לשנים. במתנות דתורא פלגי להו גרמא גרמא. מתנות אין בהן משום קדושה, אלא חובת טבח הם, והוא איהו דקאים באיסורא אבל בשרא שרי דמתנות לא טבלי. מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל, דכתיב למשחה, ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין.
<h2>דף קלג.</h2>
כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה. אבל אם מודה בה אע"פ שאינו בקי בהו יהבינן ליה מתנות. חוטין שבלחי אסורין. וכהן אע"פ שאינו יודע נותנין לו מתנות. דאי בטויא מידב דייב, אי לקדירה אי מחתך להו מידב דייבו. כהנא דחטף מתנתא זלזולי מצוה הוא, דכתיב ונתן, ולא שיטול מעצמו. אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא, אמינא חבובי מצוה היא, כיון דשמעיתה להא דתניא ונתן ולא שיטול מעצמו מחטף לא חטיפנא, מימר אמינא הבו לי, כיון דשמעיתיה להא דתניא חלקם שאלו בפיהם, פירוש גבי בני שמואל כתיב ויטו אחרי הבצע, ואמר רבי מאיר שלא היתה עבירת גזל בידם אלא חלק לויה, כגון מעשר ראשון היו שואלים בפיהם, מימר נמי לא אמינא, אי יהבו לי שקילנא. כיון דשמעיתה להא דתניא הצנועים מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקין משקל נמי לא שקילנא בר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשאי בכהני, ולפרושי ידיה, אנסי ליה עידניה, כלומר חולה במעיו היה ולא היה יכול להשהות את נקביו, ולכך לא פורש ידיו. ורש"י פירש עתים שקבע לתלמידיו היו טורדין אותו מלישא את כפיו שהיה פוסק לתלמידיו בעת שהצבור נאספים לבית הכנסת. האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשיבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא, ואע"ג דלא אתי לידיה, במכרי כהונה ולויה.
כתיב מעדה בגד ביום קרה חומה על נתר, זה השונה לתלמיד שאינו הגון. מעדה פירוש בגד בלוי ונרקב, כמו וכבגד עדים. כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל לגיהנם שנאמר כל חושך טמון לצפוניו ירע שריד באהלו, ואין שריד אלא תלמיד חכם שנאמר לשרידים אשר י"י קורא. כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, ואין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו. כל העושה...
כל העושה טובה למי שאינו מכירה כזורק אבן למרקלוס שנאמ' כצרור אבן במרגמה וגו' וכת' לא נאה לכסיל כבוד.
<h2>דף קלג:</h2>
היה לו כהן שותף בראש פטור מלחי שותף ביד פטור מן הזרוע שותף בבני מעים פטור מן הקיבה. וכן נמי אמרי' בשותף גוי. והמשתתף עמהן צריך שירשום, פי' שיעשה סימן היכר שיש לכהן או לנכרי חלק בו, שלא יחשדוהו ברשע כשאינו מפריש מתנות, ואפי' יתיב כהן אמסחטא דאמרי בשרא קא זבין, והלכך צריך לרשום. וכן אפי' יתיב אכוספתא, והוא הארגז שמשים בו הטבח המעות שמקבל כשמוכר מעט מעט, דאמרי' הימוני הימניה. אבל בגוי אי יתיב אכוספתא אינו צריך לרשום, דמנכרא מלתא דשותפות אית ליה בהדיה, דאי לא לא הוה מהימן ליה דאין אמונה בגוים, אי נמי אפי' יתיב אמסחטא, דסתם גוי מפעא פעי.
כהן שאמר לישראל כולה שלי והראש שלך, בתר חיובא אזלינן, וחייב להפריש הלחיים. ואם אמ' לו חוץ מן המתנות, פטור מן המתנות. אבל אם אמ' לו על מנת שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה, דקיימא לן חוץ שיורא על מנת לאו שיורא. והכי מוכח בפרק בתרא דגיטין [פ"ב ע"א].
<h2>דף קלד.</h2>
אמ' לו מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בה המתנות נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן דמים, לקח ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים. והני מילי ששקל לעצמו, אבל שקל לו טבח, הדין עם הטבח, דמתנות כהונה נגזלות, ומאי עם הטבח אף עם הטבח, דקיימא לן גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה.
גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטת, אם עד לא נתגיר פטור מן המתנות, משנתגייר חייב, ספק, המוציא מחברו עליו הראיה. שמונה ספקות נאמרו בגר ארבעה לחיוב וארבעה לפטור, קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה חיוב, ראשית הגז והמתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור לפטור, פי' משום דספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא.
<h2>דף קלד:</h2>
תנן התם מקום שנהגו למלוג את העגלים לא יפשיט את הזרוע, והרי"ף לא ימלוג את הזרוע, — להפשיט את הראש לא יפשוט את הלחי, ואם אין שם כהן מעלן בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן, מאי טעמא נתינה כתיבא בהו אבל שכחה ופאה דלא כתי' בהו נתינתן אי ליכא עני דשקיל להו לא צריך לאסוקינהו בדמי דכת' לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים.
ההוא סקא דדינרי דאתא לבי מדרשא, פי' שנשתלח ממקום אחר לבני הישיבה, קדים ר' אמי זכה בהו ואע"ג דכת' ונתן ולא שיטול מעצמו, ר' אמי לעניים זכה בהו, אי נמי אדם חשוב שאני, דתניא והכהן הגדול מאחיו שיהא גדול מאחיו בנוי בכח בעשר בחכמה ובכבוד, ומנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו תלמוד לומר והכהן הגדול מאחיו גדלהו משאר אחיו.
איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה ועד כף של יד והוא של נזיר וכנגדו ברגל שוק, איזהו לחי מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת והוא בית השחיטה, והיינו שור בחיטי כך דעת רש"י. הזרוע זרוע של ימין כלומ' הזרוע הידוע, הלחיים להביא צמר שבראשי הכבשים ושער שבזקן תישים הקיבה להביא חלב שעל גבי הקיבה, וכהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים. דורשי חמורות אמרו הזרוע כנגד היד וכן הוא אומ' ויקח רומח בידו לחיים כנגד תפלה וכן הוא אומ' ויעמד פינחס ויפלל קיבה כמשמעה וכן הוא אומ' ואת האשה אל קבתה.
<h2>דף קלה.</h2>
ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין, חומר בזרוע ובלחיים ובקיבה מראשית הגז שהן נוהגין בבקר ובצאן ובמרובה ובמועט וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואינו נוהג אלא במרובה, וכמה הוא מרובה חמש רחלות שנאמ' חמש צאן עשויות. וכמה נותן לו משקל חמש סלעים ביהודה שהן משקל עשר סלעים בגליל מלובן, והרי"ף פסק ראשית הגז בששים סלעים ונותן לו סלע אחד. לא הספיק לתנו לו עד שצבעו פטור לבנו ולא צבעו חייב. הלוקט גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז, לקח גז צאנו של חברו אם שייר המוכר, המוכר חייב ואם לאו הלוקח חייב.
<h2>דף קלו:</h2>
וכיון דילפי נתינה נתינה מתרומה מה תרומה ממין על שאינו מינו לא אף ראשית הגז ממינו על שאינו מינו לא, כגון שחופות ולבנות פי' שחופות שחורות ולבנות. ומה תרומה בעינן ראשית ששיריה נכרים שאם אמר כל גרני תרומה לא אמר כלום הכי נמי בראשית הגז אם אמר כל גזי ראשית הגז לא אמ' כלום.
מתנות אין נוהגות אלא בארץ וכן ראשית הגז מאי טעמ' ילפי' נתינה מתרומה מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף ראשית הגז בארץ אין בחוצה לארץ לא. והכי נהוג עלמא בין בראשית הגז בין במתנות דתרוייהו חד טעמא אינון, כן כתב רש"י, ולהכי אין נותנין הזרוע והלחיים והקיבה לכהן עכשיו בחוצה לארץ.
<h2>דף קלז.</h2>
הגוזז את העזים פטור והשוטף את הרחלים חייב.
<h2>דף קלח.</h2>
גזז ומכר ראשונה ראשונה חייב דבעידנא דקא גזיז דיליה הוא.
<h2>דף קלח:</h2>
שלוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין חומר בכסוי הדם משלוח הקן שכסוי הדם נוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן ושלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן, ואיזהו שאינו מזומן כגון אווזים ותרנגולים שקננו בפרדס וכן יוני הרדסיאות פטור מלשלח.
עוד כתב הרב [רמב"ם פי"ג מהלכ' שחיטה הכ"א] המקדיש עוף לבדק הבית ופרח מידו והרי הוא מכירו ומצאו רובץ על האפרוחים או על הבצים לוקח הכל ומביאו לידי גזבר שאין שלוח האם נוהג בקדשים שנא' ואת הבנים תקח לך ואין אלו שלו.
עוף טמא פטור מלשלח, עוף טמא רובץ על גבי ביצי עוף טהור וטהור רובץ על גבי בצי עוף טמא פטור מלשלח. קורא זכר פטור מלשלח וכל שכן זכר דעלמ' דאם רובצת כת' ולא זכר, וקורא נקבה אע"פ שרובצת על בצים אחרים.
עוף שהרג את הנפש פטור מלשלח מפני שהוא מצווה להביאו לבית דין לדון אותו. עד כמה משלחה כדי שתצא מתחת ידו, במה משלחה באגפיה, ההוא דגזינהו לגפיה שלחה ואחר כך תפשה נגדיה רב יהודה אמ' ליה זיל רבי גדפיה ושלחיה, ומכת מרדות מדרבנן הוא דנגדיה. כתב הר"מ שאם מתה קודם שגדלו כנפיה או ברחה ואבדה לוקה שהרי לא קיים עשה שבה, וצ"ע אם כן מכת מרדת שלקה קודם שמתה למה, ונראה לומר לדעת הכל שלא ילקה מכת המרדות עד שיגדלו כנפיה וישלחה שנפטר ממלקות דאורייתא ואע"פ שאין לשונו מדוקדק על זה.
<h2>דף קלט:</h2>
כי יקרא במאורע לפניך אבל אינו צריך שיחזר בהרים ובגבעות עד שימצא וישלח. קן מכל מקום אפילו אפרוח אחד או ביצה אחת. צפור טהורה ולא טמאה, דצפור לא אשכחן בטמאים אלא בטהורים. לפניך, זו רשות היחיד, בדרך, זו רשות הרבים, אילנות מנין ת"ל בכל עץ בורות שיחין ומערות מנין ת"ל על הארץ, ומה דרך שאינו קינויו בידך אף כל שאין קינויו בידך מכאן אמרו יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו בטפיחים ובבורות ובשיחין ומערות ותרנגלים ואווזים שקננו בפרדס חייב לשלח, קננו בתוך הבית וכן יוני הרדסיאות פטור מלשלח. המוצא קן בים חייב לשלח שנאמ' כה אמ' ד' (צב0את) הנותן בים דרך. כי יקרא פרט למזומן לפניך לרבות שהיו לפניך ומרדו כגון תרנגולת שמרדה.
<h2>דף קמ.</h2>
אם טרפה חייב לשלח אם [אפרוחים] טריפים פטור מלשלח דכת' לך ולא לכלביך. הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנין מהו כיון דאי שבק להו מטרפי לך ולא לכלביך קרינא ביה או דלמא כיון דבידו לגמרו תקח לך קרינא ביה, תיקו. מטלית מהו שתחוץ כנפים מהו שיחוצו בצים מוזרות מהו שני סדרי בצים זה על גב זה מהו זכר על גבי בצים ונקבה על גבי זכר מהו, תיקו. יונה על גבי בצי תסיל ותסיל על גבי בצי יונה מהו, ולא אפשיטו כל הני, ולחומרא.
<h2>דף קמ:</h2>
היתה רובצת בין שני רובדי אילן רואין כל שאילו נשמטת יושבת עליהן חייב לשלח, ואם לאו פטור מלשלח. היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח, על גביהן חייב לשלח, היתה מעופפת, בזמן שכנפיה נוגעין בקן חייב לשלח, אין כנפיה נוגעין בקן פטור, וכן היתה מעופפת וכנפיה נוגעין מן הצד פטור. היו שם אפרוחים [מפריחים] או בצים מוזרות פטור שנאמ' והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים מה האפרוחים בני קיימא אף הביצים בני קיימא יצאו מוזרות שאינן בני קיימא, ומה הבצים צריכין לאמן אף האפרוחים צריכין לאמן יצאו מפורחים.
<h2>דף קמא.</h2>
שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב לשלח שנא' שלח תשלח. אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום שנאמר שלח תשלח את האם. נטל את הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהן פטור מלשלח. הנוטל אם על הבנים משלח ואינו לוקה, זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה. כת' הר"מ פרק יג [שחיטה ה"א] הלוקח אם על הבנים ושחטן הבשר מותר באכילה ולוקה על שחיטת האם שנאמ' לא תקח האם על הבנים. וכן אם מתה קודם שישלחנה לוקה. ואם שלחה אחר שלקחה פטור וכן כל מצות לא תעשה שנתק לעשה חייב לקיים עשה שבה ואם לא קיימה לוקה. בא אחר וחטף האם מידו ושלחה או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו לוקה שנ' שלח תשלח את האם עד שישלח מעצמו והרי לא קיים עשה שבה.
<h2>דף קמא:</h2>
אסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהן שנא' שלח תשלח את האם והדר ואת הבנים תקח לך, יוני שובך ויוני עליה חייבין בשלוח ואסורין משום גזל מפני דרכי שלום, וכי תימא ותזכה ליה חצרו וגזל מעליא הוא, כיון דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה, וכי תימא אמאי אסורות משום גזל מפני דרכי שלום אי דשלחה גזל מעליא הוא אי דלא שלחה קא בעי שלוחה, בקטן דלאו בר שלוח הוא, וכי תימא קטן בר דרכי שלום הוא, הכי קאמר אביו של קטן חייב להחזיר מפני דרכי שלום. לוי בר סיסין אקני ליה פירות שובכו לרב יהודה אתא לקמיה דשמואל אמר ליה זיל טרוף אקן דליתגבהן וקנינהו, ולמאי אי למקנא ניקנינהו ניהליה בסודר, אי ליום טוב בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגיא, הנהו פירי חדתי הוו דלוי בר סיסין גופיה לא קנא להו, והכי קאמ' ליה טרוף אקן דלתגבהן אימיהו וניקנינהו לוי בר סיסין והדר לקיניהו ניהלך בסודר.
<h2>דף קמב.</h2>
לא יטול אדם אם על הבנים אפי' לטהר המצורע. ומה מצוה קלה שהיא בכאיסר אמרה תורה למען יטב לך והארכת ימים קל וחומר למצות חמורות שבתורה.
